Menachos 40
Summary
- The text learns מנחות דף מ עמוד א at תנו רבנן as a זכות רפואה שלמה for ברוך יצחק בן שפרה מירל and frames the sugya around the כלל that עשה דוחה לא תעשה from כלאים בציצית, then shows that סדין בציצית is not straightforward because it is a מחלוקת בית שמאי ובית הלל and is further restricted by a series of rabbinic concerns even when the הלכה follows בית הלל. The narrative develops multiple proposed reasons for why אנשי ירושלים treated one who places תכלת on a linen garment as “מן המתמיהין,” and it transitions to related הלכות in ציצית about whether the garment’s main fabric or its corners define חיוב, and about the scope of תעשה ולא מן העשוי. The text then brings in statements of רב זירא, שמואל, and others about whether תכלת creates כלאים in cases where the טלית is “פטורה,” connects that to the דין of הטיל למוטלת, and ends with the suggestion that the sugya implies a deep conceptual question of דחויה versus הותרה in כלאים בציצית.
- The text states that there is a הלכה רווחה בישראל that עשה דוחה לא תעשה and that יבמות derives its מקור from the סמיכות הפסוקים in דברים כ״ב between לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו and גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. The text explains that a four-cornered פשתן garment creates an obligation of ציצית and that ציצית inherently involves wool because תכלת is blue wool, so attaching ציצית to a linen garment can produce שעטנז. The text states that the סמיכות teaches that the עשה of ציצית is דוחה the לא תעשה of שעטנז and serves as a בנין אב to כל התורה כולה.
- The text brings the ברייתא “סדין בציצית” and states that בית שמאי פוטרין and בית הלל מחייבין and that the ברייתא concludes והלכה כדברי בית הלל. The text cites רש״י that בית שמאי’s “פטור” means אסור and בית הלל’s “חייב” means מותר, and it attributes בית שמאי’s position to the idea that בית שמאי is not דורש סמוכין, so he lacks the סמיכות-based מקור for allowing כלאים בציצית. The text raises the question whether that implies בית שמאי rejects עשה דוחה לא תעשה, but it leaves that issue beyond scope and keeps the operative point that the formal הלכה is כדברי בית הלל.
- The text reports that רבי אלעזר בר צדוק claims a ראיה for בית שמאי from the practice that כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, meaning people treat such behavior as wrong. The text states that רבי rejects that inference and rules that the הלכה is like בית הלל, and he explains the ירושלים reaction as a rabbinic restriction because לפי שאין בקיאין and people might misunderstand and think כלאים itself is permitted. The text concludes that סדין בציצית is forbidden מדרבנן even though בית הלל holds it is allowed מעיקר הדין, and it explicitly states that according to בית שמאי it is מדאורייתא אסור and even according to בית הלל it becomes אסור מדרבנן.
- The text states that רבא בר רב חנא challenges the “לפי שאין בקיאין” rationale and proposes publicizing the היתר by having ten people wear it in the marketplace, but רבא answers that this would only increase suspicion and cause greater misunderstanding. The text then asks why the rabbis do not teach it publicly “ולדרוש בפרקא,” and it concludes that this pushes the sugya to propose a different reason for the restriction.
- The text proposes that the restriction is גזירה משום קלא אילן, a fraudulent plant-based dye resembling true תכלת, because if one uses קלא אילן on a linen garment with wool strings, one wears שעטנז שלא במקום מצוה since the techeiles is invalid. The text asks why that is not solved by treating it as לבן since התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, and it answers that כיון דאפשר במינו לא, because when techeiles is absent one can make the strings from linen and avoid שעטנז, so עשה דוחה לא תעשה does not apply where one can fulfill both. The text attributes the formal principle to ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה.
- The text challenges the קלא אילן rationale with ולבדקוה, suggesting inspection of all dye vats, and it responds that the sugya moves to a different concern, אלא גזרה משום טעימא. The text explains, citing רש״י’s second לשון, that טעימא is a sample string prepared for display and not prepared לשמה, and if someone uses it for ציצית then the ציצית are פסול and cannot justify כלאים on a linen garment.
- The text asks why the problem of טעימא is not solved by sending notifications “ולכתוב אדיסקי,” and it records the hesitation that אדיסקי is not reliable. The text presents רבא’s rebuttal that the system is relied upon even for חמץ בפסח and אכילה ביום הכיפורים, which carry כרת, so it should be relied upon here as well, and it concludes that the rationale must therefore be something else.
- The text states רבא’s explanation that the restriction is שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו, and it adds that this was said in מערבא בשם רבי זירא כוותיה. The text explains that the concern is a tear within the corner area and resewing with linen threads, leaving a sewing thread to serve as part of the ציצית, which violates תעשה ולא מן העשוי and produces פסול ציצית that cannot be דוחה the שעטנז. The text reports the מעשה that רבי זירא שרא לסדיניה by removing the ציצית from his linen garment, and it then gives an alternate version that his practice is also explained as גזרה משום כסות לילה, fearing extension of ציצית to a night-garment that is פטור and therefore lacks any עשה to be דוחה.
- The text records רבא’s statement, also tied to the formula of “איתמר במערבא משמיה דרבי זירא כוותי,” that if the garment is of בגד and its corners are of עור it is חייבת, but if the garment is of עור and its corners are of בגד it is פטורה, because עיקר בגד בעינן. The text explains that עור is not called בגד and cites the Torah’s phrasing that distinguishes או בגד או עור as proof that they are separate categories. The text adds that רב אחא חולק and holds that the determining factor is the כנף, looking at כנפי בגדיהם rather than the main body.
- The text introduces the principle of תעשה ולא מן העשוי from גדילים תעשה לך and parallels it to סוכה, stating that the ציצית must be valid at the time of making and cannot be retroactively validated. The text brings רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא that if one had a three-cornered garment, placed techeiles, and later made a fourth corner, the ציצית are פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. The text challenges this from the report that חסידים הראשונים would place תכלת once the weaving reached “ג'” to avoid having a garment without ציצית, and it resolves by re-reading the report as “כיון שפצעו בו ג'” meaning within the last three אצבעות before completion, not when the garment is only three אצבעות total.
- The text cites רבי זירא that הטילה למוטלת כשרה, meaning adding a second set of ציצית and then removing the original can still leave a valid set. The text presents רבא’s defense that when the second set is added while the first exists the person stands in בל תוסיף and therefore the action is not treated as a halachic “מעשה” of placing ציצית, avoiding תעשה ולא מן העשוי. The text records רב פפא’s objection that the person may have intended לבטולי rather than to add, so בל תוסיף is not certain and the difficulty returns.
- The text states רב זירא אמר רב מתנה אמר שמואל that תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה, and it clarifies that the sugya initially reads this as permitting צמר ופשתים in the ציצית even on a garment that is otherwise exempt. The text rejects interpreting “פטורה” as lacking שיעור by citing the ברייתא that defines חיוב ציצית as a garment where a קטן can cover ראשו ורובו and a גדול can go out with it דרך עראי, and it adds that the same measure is relevant to סדין בציצית through רב נחמן בר יצחק’s explanation of “וכן לענין כלאים.” The text concludes that “טלית פטורה” here means a case where the garment already has ציצית, linking the statement to the permissibility implied by הטיל למוטלת.
- The text asks why רב זירא would need to state both the דין of הטיל למוטלת כשרה and the דין of תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה, and it answers that חדא מחדא חברתה איתמר, with one statement inferred from the other. The text notes that רש״י and תוספות disagree which statement was original and which was deduced, with רש״י attributing the primary statement to רב זירא’s own line and תוספות emphasizing the chain “אמר רב זירא אמר רב מתנא אמר שמואל.”
- The text states that רש״י suggests a major חידוש that the sugya implies רב זירא holds כלאים בציצית is not merely דחויה but הותרה, meaning there is no איסור שעטנז at all in the presence of the עשה of ציצית, and it presents this as a significant concluding theme of the day’s learning.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions