Menachos 46
Summary
- Menachos דף מ״ו continues the הלכות of the קרבנות of שבועות and the special bond between the שתי הלחם and the כבשי עצרת, framed by the פסוקים in פרשת אמור and the משנה’s rules of what is מעכב what. Rabbi Yochanan states that everyone agrees the לחם and כבשים become mutually binding once they are “הוזקקו זה לזה,” and he identifies שחיטה as the act that creates this זיקה, while the Gemara leaves unresolved whether תנופה also creates זיקה. The sugya challenges the idea of שחיטה creating זיקה from a ברייתא about קרבן תודה and its לחמים, answers that תודה is different because it is called שלמים, and then develops further questions about replacing lost לחם after תנופה and about why only the two כבשי עצרת (and not the other שבועות קרבנות) sanctify and intertwine with the לחם, concluding with a derivation from איל נזיר and its סל המצות.
- Today's דף is מנחות דף מ״ו beginning from the last line of דף מ״ה עמוד ב׳ at אמר רבי יוחנן, and it is learned as a זכות רפואה שלמה for ברוך יצחק בן שפרה מירל. The day’s learning resumes the קדשידיקע סוגיות of מסכת מנחות after an interruption and continues directly from the prior day’s focus on the קרבנות of שבועות.
- The תורה commands וספרתם לכם ממחרת השבת from the day after the first day of פסח, מיום הביאכם את עומר התנופה, until counting חמישים יום, when והקרבתם מנחה חדשה להשם. The offering includes לחם תנופה שתים, made as שני עשרנים from סלת and baked as חמץ תאפינה as בכורים להשם, and it is accompanied by שבעת כבשים תמימם בני שנה, ופר בן בקר אחד, ואילים שנים as an עולה with מנחתם ונסכיהם, along with שעיר עזים אחד לחטאת and two sheep as שני כבשים בני שנה לזבח שלמים. The פסוק defines a תנופה in which the כהן waves the שלמים כבשים with the breads, and it ends with קדש יהיו להשם לכהן, while also appending the law of leaving gifts to the poor, לקט שכחה פאה, in the context of the day.
- The משנה states that הפר והאיל והכבשים והשעיר אין מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן, so the עולה animals and the חטאת do not prevent the breads and are not prevented by them. The משנה presents a מחלוקת about the כבשי עצרת שלמים and the לחם: רבי עקיבא holds הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, while בן ננס holds the reverse, that the כבשים are מעכב the לחם and the לחם is not מעכב the כבשים. The Gemara explains that the dispute turns on the פסוק קודש יהיו להשם לכהן and whether the word יהיו, understood as לעיכובא, attaches the עיכוב to the לחם or to the כבשים.
- The sugya distinguishes between being מעכב and being מתיר by emphasizing that the כבשים are מתיר the לחם for אכילה even though the תנאים dispute which one is מעכב the other. The comparison is drawn to other קדשים in which the דם is מתיר the בשר, and the focus here remains on whether the sacrificial performance of one element can proceed without the other.
- Rabbi Yochanan states הכל מודים שהוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה and identifies the binding act as שחיטה. The Gemara reports that in *Ma’arava* they asked whether תנופה also makes a זיקה, and although Rabbi Yochanan’s formulation suggests שחיטה implies earlier steps like תנופה do not, the Gemara concludes that the question is whether Rabbi Yochanan meant to exclude תנופה with certainty or left it in doubt, and it ends with תיקו.
- Rabbi Yehuda bar Chanina challenges the doubt by noting that קודש יהיו להשם לכהן is written after the תנופה phrase, implying the פסוק’s עיכוב language follows תנופה. Rav Huna brei d’Rav Yehoshua responds that the phrase also aligns with after שחיטה because “לכהן” is realized through the process culminating in זריקה, and therefore the wording can be read as דבר העומד לכהן rather than an immediate present entitlement. The Gemara uses this to explain that the פסוק can describe status even before actual permissibility, allowing Rabbi Yochanan’s שחיטה-does-זיקה principle to stand without forcing תנופה to be decisive.
- The Gemara challenges שחיטה עושה זיקה from a ברייתא about קרבן תודה and its breads, detailing cases of לחם that becomes נפרס, יוצא, or נטמא at different stages: before שחיטה, between שחיטה and זריקה, and after זריקה. The ברייתא rules that before שחיטה a broken or טמא loaf is replaced and יוצא is brought back in, while between שחיטה and זריקה the blood may be thrown and the meat eaten but בידי נדרו לא יצא in cases like נפרס and יוצא, and after זריקה he is יוצא but must take the כהן’s תרומה from valid bread such as מן השלם על הפרוס, מן שבפנים על שבחוץ, or מן הטהור על הטמא. The Gemara argues that if שחיטה creates a binding זיקה, then פסול in the breads should invalidate the תודה, and it answers that תודה is different because רחמנא קריא שלמים, and just as שלמים can be offered without bread, so can תודה in a way that prevents the bread from invalidating the animal.
- Tosafos objects that כבשי עצרת are also called שלמים and nevertheless do not follow the “שלמים without bread” logic. Tosafos answers that the שבועות שלמים differ because they are קדשי קדשים rather than קדשים קלים, or because they are שלמי ציבור rather than שלמי יחיד, so they are not treated like ordinary שלמים for this leniency.
- Rav Yirmiyah asks that if תנופה does not create זיקה, then after a תנופה was done and the לחם was lost, replacement bread could be brought, and the question becomes whether the new bread requires another תנופה. Rav Yirmiyah says that if the כבשים were lost and replaced, a new תנופה is certainly required, and the question is specifically when only the bread is replaced, particularly according to רבי עקיבא who treats the לחם as עיקר, while according to בן ננס there is no question because כבשים עיקר. The Gemara leaves the question as תיקו, weighing whether לחם עיקר implies renewed תנופה or whether the existing תנופה tied to the מתיר, the כבשים, suffices.
- Abaye asks why the שני כבשים uniquely are מקדשי לחם and מעכבי, while the שבעה כבשים ופר ואילים of the עולה are not מקדשי לחם and not מעכבי. Rava first answers that the two lambs are linked to the bread because they are הוקשו זה לזה בתנופה, but Abaye challenges from תודה where there is no תנופה and still there is sanctification and interdependence. Rava then shifts to a source from איל נזיר, where despite additional זבחים, the שלמים component alone relates to the breads, and the Gemara anchors this in the פסוק ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, deriving that the סל comes as a חובה to the איל and that שחיטת איל מקדשאם so that שחטו שלא לשמו לא קדש הלחם. The sugya concludes that the special relationship between שבועות bread and its lambs parallels the איל נזיר model in which the שלמים’s שחיטה is the sanctifying, binding act for the accompanying breads.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions