Menachos 47
Summary
- Today's learning on מנחות דף מ״ז continues פרק התכלת on the unique bond between the כבשי עצרת and the שתי הלחם, especially how the כבשי עצרת serve as both the מקדש and the מתיר of the שתי הלחם and how that interacts with רבי עקיבא’s position that the לחם can be brought even without the כבשים. The first ברייתא rules that שתי הלחם הבאות בפני עצמן require תנופה and then must wait for עיבור צורה before going to בית השריפה, and the גמרא challenges why a bread that is burned needs עיבור צורה at all. The sugya then develops opposing explanations, with רבא and רבא maintaining that the breads are fundamentally ראויות לאכילה but are burned due to a גזירה, while רב יוסף maintains that they are fundamentally for שריפה and that “עיבור צורה” functions as a delay to see whether כבשים may yet appear. The later ברייתא and ensuing discussion shift to whether כבשי עצרת performed שלא לשמה affect the קדושת הגוף and אכילת שתי הלחם, developing a מחלוקת רבי and ר׳ אלעזר בר׳ שמעון and then exploring whether רבי עקיבא’s treatment of זריקה and יוצא could imply a broader capacity for even a compromised זריקה to determine the bread’s status.
- Today's דף is learned as a זכות רפואה שלימה for ברוך יצחק בן שפרה מירל and רחל בת העניא. The sugya is framed within the שבועות “cocktail” of קרבנות, consisting of an עולה, a חטאת, a שלמים, and a מנחה, where the שלמים are the כבשי עצרת and the מנחה is the שתי הלחם of two breads, each an עישרון of סולת. The text states that the כבשי עצרת uniquely are מקדש and מתיר the שתי הלחם, that their עבודת הדם is the מתיר for אכילת שתי הלחם, and that the two are viewed as מעכב each other in a contested way.
- The משנה on דף מ״ה עמוד ב presents a מחלוקת between רבי עקיבא and בן ננס about which component prevents the other from being brought. The text states that רבי עקיבא holds הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, while בן ננס holds הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים. The narrative emphasizes that this “special זיקה” applies specifically to the שלמים (כבשי עצרת) and the שתי הלחם and not to the עולה and חטאת.
- The ברייתא teaches that שתי הלחם הבאות בפני עצמן are יונפו, then תעובר צורתן, and then יצאו לבית השריפה. The גמרא challenges this with a ממה נפשך: if they are fit for eating, they should be eaten, and if they are fit for burning, they should be burned immediately without עיבור צורה. The text explains the general rule that עיבור צורה is usually required when nothing is inherently wrong with the קדשים and some external factor prevents eating, whereas inherent פסול or an intrinsic “destiny” of שריפה would not require it, and רש״י is quoted with “הואיל וזו היא עיקר מצוותן” as the basis for the challenge.
- Rבא explains that fundamentally these breads are לאכילה, and the ברייתא’s requirement to burn them is a rabbinic גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה, because people might learn to eat the breads without waiting for the כבשים even in a year when כבשים exist and are the true מתיר. The text states that because burning is not the core דין but only a גזירה, עיבור צורה is required before שריפה. Rבא then brings a proof from the משנה in שקלים citing בן בוכרי and רבן יוחנן בן זכאי about כהנים and מחצית השקל, where כהנים argued from וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל that if they contributed to public מנחות like עומר, שתי הלחם, and לחם הפנים, these would become “theirs” and would then be uneatable, and Rבא reads this as evidence that some form of שתי הלחם is otherwise נאכל. Abיי rejects the proof by distinguishing that לחמי תודה are not explicitly called a מנחה, while two words in the פסוק characterize שתי הלחם as a מנחה—*minchah*—via בהקריבכם מנחה חדשה לה׳, allowing the כהנים’ claim to apply even when the breads come with the זבח.
- Rב יוסף first explains that the breads are fundamentally for שריפה and that the delay is because אין שורפין קדשים ביום טוב, but Abיי rejects this by saying the rule applies only where burning is not the essential מצוה, while here it would be מצוותן בכך, and he cites the precedent of פר ושעיר של יום הכיפורים being burned on the day itself. Rב יוסף then reframes the delay as a גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן, meaning one waits to see if proper כבשים will become available before concluding with burning, and Abיי presses that once the time of הקרבה ends, burning should happen immediately. The text answers that “תעובר צורתן” is interpreted as צורת הקרבתן rather than classic decomposition, meaning the phrase signals a postponement until the appropriate time rather than a requirement of physical עיבור צורה.
- Rבא returns to the “לאכילה” approach and supplies a different source after Abיי’s rejection of the שקלים proof. Rבא cites the פסוק ממושבותיכם תביאו לחם תנופה and the Torah’s description of the two breads as בכורים, deriving that just as בכורים come בפני עצמן and are for אכילה, so too two breads can come בפני עצמן and be for אכילה, with burning only due to the גזירה.
- A second ברייתא states that כבשי עצרת are מקדש the לחם through the process of slaughter and service, and it distinguishes outcomes based on לשמה. The ברייתא rules that if they are שחטן לשמה and זרק דמן לשמה then קידש הלחם, and if both are שלא לשמן then לא קידש הלחם, while if שחטן לשמן and זרק דמן שלא לשמן then רבי says הלחם קדוש ואינו קדוש and ר׳ אלעזר בר׳ שמעון says לעולם אינו קדוש until both are לשמה. The text clarifies that “קדוש” here means the upgrade to קדושת הגוף beyond baseline קדושת דמים, and it connects the question to the broader theme that the כבשי עצרת’s עבודת הדם both permits eating and upgrades the bread’s sanctity.
- The גמרא explains רבי’s reasoning from ואת האיל יעשה זבח שלמים לה׳ על סל המצות, reading זבח as שחיטה and concluding that שחיטה מקדשא, and it applies the model from the נזיר’s איל שלמים to the שבועות breads. The גמרא presents ר׳ אלעזר בר׳ שמעון’s reading that “יעשה” implies completion of all essential עשיות and therefore requires both שחיטה and זריקה. The text then explains רבי’s response that the word order יעשה זבח frames the action as being defined specifically by זביחה, while ר׳ אלעזר בר׳ שמעון uses זבח for רבי יוחנן’s point that all agree the bread must exist at the time of שחיטה.
- Abיי interprets “קדוש ואינו קדוש” as קדוש ואינו גמור, while Rבא interprets it as קדוש ואינו ניתר, meaning fully sanctified but not permitted for eating. The text states that the practical difference between Abיי and Rבא is whether the bread’s redemption takes effect, with the reported correct version in רש״י being that according to Abיי תפס פדיונו because it remains at the level of קדושת דמים, while according to Rבא לא תפס פדיונו because it has קדושת הגוף. The גמרא challenges Abיי by asking what practical difference remains between רבי and ר׳ אלעזר בר׳ שמעון if both allow redemption, and it answers that the difference is whether it becomes נפסל ביוצא, with רבי’s “קדוש” creating susceptibility to פסול יוצא while ר׳ אלעזר בר׳ שמעון’s view does not.
- Rב שמואל בר רב יצחק asks רב חייא בר אבא whether, when the כבשי עצרת were שחטן לשמן and זרק דמן שלא לשמן, the bread is permitted for אכילה, and the גמרא says this question cannot align with רבי or ר׳ אלעזר בר׳ שמעון because both yield אינו ניתר. The sugya then ties the question to a different framework through a ברייתא taught by אבוה דרבי ירמיה בר אבא about two breads that were יוצא between שחיטה and זריקה and then the blood was thrown with a מחשבה חוץ לזמנו, where ר׳ אליעזר says אין בלחם משום פיגול and ר׳ עקיבא says יש בלחם משום פיגול. Rב ששת explains that both תנאים align with רבי that שחיטה מקדשה, and he attributes their dispute to the broader מחלוקת on whether זריקה מועלת ליוצא, where ר׳ אליעזר holds אין זריקה מועלת ליוצא and ר׳ עקיבא holds זריקה מועלת ליוצא, paralleling their disagreement about אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקה.
- The text frames the inference that if ר׳ עקיבא treats the bread like the animal’s own parts regarding the effect of זריקה on יוצא, then perhaps זריקה שלא לשמה might likewise affect the bread for leniency and permit it, or perhaps ר׳ עקיבא only extends such linkage לחומרא and not לקולא. Rב פפא challenges the assumption underlying Rב ששת’s explanation by proposing that the תנאים may only argue when the bread returned inside, and he reinterprets the dispute in terms of whether the bread became פסול ביוצא based on whether שחיטה alone sanctifies it, assigning ר׳ אליעזר to רבי and ר׳ עקיבא to ר׳ אלעזר בר׳ שמעון. The גמרא rejects this by arguing that if ר׳ עקיבא followed ר׳ אלעזר בר׳ שמעון that זביחה לא מקדשא, then a זריקה of פיגול could not provide the sanctity needed for the bread to be governed by פיגול, citing רב גידל אמר רב that זריקת פיגול does not bring something into or out of מעילה, and it then notes that this statement of רב גידל אמר רב is itself challenged elsewhere.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions