Menachos 48
Summary
- A learner frames מנחות דף מ"ח as part of פרק התכלת’s intense סוגיא of the שבועות offerings, focusing on the unique public שלמים of כבשי עצרת and the מנחה of שתי הלחם and their binding זיקה. A central question tests whether, after שחיטה לשמן and loss of the bread, one can salvage the meat by זריקה שלא לשמה, and the sugya probes precedents from פסח and תודה before rejecting the comparison because תודה is labeled “שלמים” in the Torah. The daf then analyzes cases of incorrect quantities of breads or sheep and debates where פדיון can occur and which תנאים the ברייתות follow, while also engaging רבי יוחנן’s objection to instructing an עבירה “בשביל שתזכה” and delimiting when that principle applies. A final section challenges the assumption that כבשי עצרת שלא לשמה are automatically כשר by presenting a tradition that treats them as פסול via a היקש to חטאת, contrasted with a school that learns obligatory שלמים from voluntary שלמים.
- A learner states that today’s דף is מנחות דף מ"ח, beginning fifteen lines from the bottom of דף מ"ז עמוד ב at בעי מיניה רבי ירמיה מרב זירא, and that it is being learned as a זכות רפואה שלמה for ברוך יצחק בן שפרה מירל and רחל בת הניה. A learner situates the daf within פרק התכלת’s broader study of the שבועות korban set of עולה, חטאת, שלמים, and מנחה, and identifies the chapter’s focus as the כבשי עצרת and the שתי הלחם.
- A learner presents כבשי עצרת as a unique קרבן שלמים that is also שלמי ציבור and as קדשי קדשים rather than the typical קדשים קלים. A learner presents שתי הלחם as a unique מנחה with no portion offered on the מזבח and with תנופה performed together with the כבשי עצרת, and as eaten by זכרי כהונה like other מנחות. A learner states that the עבודת הדם of the כבשי עצרת elevates the שתי הלחם from קדושת דמים to קדושת הגוף and also is מתיר the bread for eating, and that there is a further dynamic of each potentially being מעכב the other.
- A learner reports a מחלוקת between רבי עקיבא and בן ננס about whether the לחם is מעכב the כבשים or the כבשים are מעכב the לחם, and states that the הלכה follows בן ננס. A learner attributes to רבי יוחנן that הכל מודים that once שחיטה of the כבשי עצרת has been performed there is definitely a זיקה, so that loss of either element now prevents completion of the other, and the earlier מחלוקת is confined to the stage before שחיטה.
- A learner presents רבי ירמיה asking רב זירא about כבשי עצרת ששחטן לשמן when the לחם was lost before זריקה, and he assumes that after שחיטה the zika makes doing זריקה לשמה impossible as fulfillment of the obligated offering. A learner formulates the proposed solution as performing זריקה שלא לשמה so the offering becomes a regular שלמי נדבה, thereby permitting eating the meat, and he notes the tension that כהנים are not allowed to intentionally perform עבודה with מחשבה שלא לשמה even though it could avoid burning the meat.
- A learner attributes to רב זירא the claim that it cannot be that something is not כשר לשמה yet כשר שלא לשמה, because that would create an untenable anomaly. A learner records the Gemara’s challenge from פסח קודם חצות, where לשם פסח is invalid but שלא לשמה can be valid as שלמים, and then Rav Zeira’s refinement that the sought precedent must involve an offering that was originally ראוי לשמה and then was נדחה. A learner records a second challenge from פסח אחר זמנו בשאר ימות השנה and Rav Zeira’s further refinement that the case must be where the offering was ראוי לשמה, was actually נשחט לשמה, and only afterward became נדחה, and then the question is whether it can become כשר שלא לשמה. A learner records the attempt to prove such a precedent from קרבן תודה when its breads became disqualified after שחיטה and the ברייתא rules יזרק הדם with וידי נדרו לא יצא, and he reports the Gemara’s resolution that תודה is different because רחמנא קריה שלמים with the phrase זבח תודת שלמיו, so offering it לשם שלמים is not treated as a standard case of שלא לשמה.
- A learner brings a ברייתא that if one slaughtered two sheep on four loaves, two are taken for תנופה and the other two are eaten only after פדיון. A learner reports an argument raised to רב חסדא that the ruling cannot follow רבי because if שחיטה itself is מקדש the loaves, then redeeming them outside would create פסול יוצא and redeeming them inside would introduce חולין לעזרה. A learner attributes to רב חסדא that the first ברייתא can still follow רבי by redeeming inside the עזרה because the prohibition is on bringing חולין in, while here one is being פודה הקדש and “חולין ממילא קהוו.” A learner records a second ברייתא stating כשהוא פודן אין פודן אלא בחוץ, and רב אשי accepts that this second text is certainly ר' אלעזר בר' שמעון because otherwise redeeming outside would necessarily create יוצא.
- A learner cites a comparison to תודה ששחטה על שמונים חלות, where חזקיה says קדשו ארבעים מתוך שמונים and רבי יוחנן says לא קדשו ארבעים מתוך שמונים. A learner records the rejection of a תיובתא to רבי יוחנן by citing רבי זירא’s gloss that all agree that if one explicitly says לקדשו ארבעים מתוך שמונים then they become sanctified, and the case is then aligned with an explicit designation such as לקדשו תרתי מתוך ארבע.
- A learner brings a ברייתא taught by רב חנינא טירסא before רבי יוחנן that if four sheep were slaughtered on two loaves, two are withdrawn and their blood is cast שלא לשמה, followed by the remaining two, because otherwise הפסדת את האחרונים. A learner attributes to רבי יוחנן the protest וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שתזכה, objecting to instructing an intentional איסור of שלא לשמה for the sake of saving the meat. A learner supports רבי יוחנן from זבחים concerning איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה, where חכמים reject רבי אליעזר’s solution and instead require תעבור צורתן, showing that one does not tell a person to sin to gain a benefit.
- A learner records the Gemara’s distinction that one may say חטא to benefit within the same category but not to sin in one korban to benefit a different korban, stated as חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת versus חטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה. A learner then cites a ברייתא about כבשי עצרת slaughtered שלא לשמן or at the wrong time, permitting זריקה and eating, but ruling that if it is שבת then לכתחילה לא יזרק and only if זרק does it help for הקטרת אימורים לערב, and the Gemara asks why one does not apply חטא בשביל שתזכה to allow the זריקה on שבת. A learner reports the answer that one may allow sinning on שבת only to gain a benefit on שבת, but not to sin on שבת in order to gain a benefit on חול, expressed as חטא בשבת כדי שתזכה בשבת versus חטא בשבת כדי שתזכה בחול. A learner brings a further challenge from the משנה of a חבית של תרומה that broke in the גת העליונה and drips toward חולין טמא below, where רבי יהושע allows אף יטמאנה ביד to save the חולין, and the Gemara resolves that case as different because טומאה קאתיא and the contamination is inevitable.
- A learner reports that when רב יצחק arrives he teaches a ברייתא that כבשי עצרת ששחטן שלא כמצוותן are פסולין, require עיבור צורה, and go to בית השרפה, and רש"י’s preferred reading treats שלא כמצוותן as שלא לשמה. A learner attributes to רב נחמן that this פסול ruling follows from equating them to חטאת, since the Torah places שעיר עזים אחד לחטאת and שני כבשים בני שנה לזבח שלמים in the same verse. A learner contrasts this with תני דבי לוי, which rules that other שלמי נזיר slaughtered שלא כמצוותן are כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה and are eaten for a day and a night without requiring לחם or זרוע, reflecting an approach of learning שלמי חובה from שלמי נדבה.
- A learner brings a challenge from a תוספתא in זבחים that an אשם brought at the wrong age is פסול and requires עיבור צורה, while עולת נזיר, עולת יולדת, and עולת מצורע brought at age two are כשרים, together with the rule that what is כשר for עולת נדבה is כשר for עולת חובה, and the rule that what is פסול in חטאת is פסול in אשם except for שלא לשמה. A learner then cites another teaching of לוי that אשם נזיר and אשם מצורע slaughtered שלא לשמן are כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה, but if slaughtered with מחוסר זמן בבעלים or when they are בני שתי שנים they are פסולין. A learner attributes to רב סימי בר אשי the resolution that one compares a case of deviation only to another case of deviation, stated as דן דבר שלא בהכשירו מדבר שלא בהכשירו ואין דן דבר שלא בהכשירו מדבר שבהכשירו. A learner notes the attempted contradiction from the teaching that יוצא has the rule אם עלו לא ירדו because יוצא is כשר בבמה, and the Gemara answers that the true basis is the verse זאת תורת העולה ריבה and the comparison is only a סימן בעלמא.
- A learner states that the daf’s first part concludes with רבי ירמיה’s question and רב זירא’s lack of precedent for converting an offering to validity through שלא לשמה after it had been slaughtered לשמה and then became disqualified. A learner then characterizes the latter parts as moving through the four-loaf and four-sheep scenarios, רבי יוחנן’s resistance to instructing עבירה for gain, and the concluding debate over whether כבשי עצרת שלא לשמה are כשר like ordinary שלמים or פסול due to a היקש to חטאת, and he signals that the sugya is nearing its end with about another half עמוד to go.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions