Menachos 49
Summary
- A שיעור on מנחות דף מ״ט עמוד א׳ continues the סוגיא of שבועות קרבנות, especially the זיקה between כבשי עצרת and שתי הלחם and the halachic status of כבשי עצרת brought שלא לשמה, and then moves into the משנה about תמידים and מוספין not being מעכב one another and related rules about what may be brought when. A central dispute emerges between רב חסדא and רבה over whether עקירה בטעות counts as עקירה, with proofs and defenses drawn from sources about פיגול and from רבי שמעון’s view on מנחות. The דף then turns to shortages of תמידים and מוספין, attempts to resolve precedence through the משנה and a ברייתא about maintaining inspected lambs in the לשכת הטלאים, and concludes with explanatory remarks connecting these sugyos to a difficult רש״י in בבא קמא and to the דין of חינוך כלי המקדש, including an application to modern discussions of קרבן פסח and a משך חכמה about הדלקת המנורה.
- A זכות רפואה שלמה is stated for ברוך יצחק בן שפרה מירל and רחל בת העניא.
- A framework is given for שבועות קרבנות: an עולה of ten animals, a חטאת of one goat, a שלמים of two sheep called כבשי עצרת, and a מנחה of שתי הלחם. A unique זיקה binds כבשי עצרת and שתי הלחם, with כבשי עצרת מתיר the שתי הלחם באכילה and conferring קדושה that upgrades it from קדושת דמים to קדושת הגוף, and a מחלוקת רבי עקיבא בן עננס addresses whether the לחם is מעכב the כבשים or the כבשים are מעכב the לחם. A statement of רבי יוחנן establishes that after שחיטה everyone agrees the זיקה exists and the two then become mutually מעכב.
- A ברייתא is taught that כבשי עצרת ששחטן לשום אילים are כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה. A contextual explanation identifies the confusion between כבש and איל, with the איל appearing in the עולה of the day and differing mainly by age, yielding a case of שלמים offered with intent for עולה.
- A ruling of רב rejects the ברייתא’s conclusion by saying עלו ועלוי, and this is presented as a unique case rather than a general claim that כבשי עצרת שלא לשמה always fulfill obligation. A פירוש of רב חסדא reads רב’s case as one where the כהן thinks the animals are אילים yet intends them לשם כבשים, so the actual slaughter matches the true identity and purpose and therefore כבשים לשם כבשים נשחטו. A further ruling of רב חסדא holds that if the כהן thinks they are אילים and intends them לשם אילים, the resulting שלמים לשם עולה does not count, because עקירה בטעות הויא עקירה.
- A חולק view of רבה states עקירה בטעות לא הוי עקירה and treats mistaken עקירה as not creating שלא לשמה in the same way, while still agreeing that רב’s עלו ועלוי is not a blanket היתר for true שלא לשמה. A general framing is stated that the question becomes whether a מחשבה שלא לשמה done בשוגג, when the כהן believes he is acting לשמה, has the halachic force of עקירה.
- A משנה from גיטין נ״ד ע״ב about הכהנים שפיגלו במקדש sets liability differences: מזידין חייבין as מזיקין and השוגגין פטורין, while a ברייתא declares פיגולם פיגול even in שוגג. A proposed case analysis yields a reading that if the כהן knows it is חטאת and thinks of it as שלמים, the act is מזיד, so the שוגג case is framed as where he thinks it is שלמים and intends it accordingly, producing an inference that עקירה בטעות הויא עקירה. A defense by אביי reinterprets the שוגג as באומר מותר, where the כהן knowingly thinks contrary intent is permissible, making it an עקירה בדעת while still classified as שוגג for liability purposes.
- A challenge from רב זירא quotes רבי שמעון that all מנחות with קמיצה שלא לשמן are כשירות ועלו לבעלים לשום חובה, justified by מעשיו מוכיחין עליו in cases like מחבת versus מרחשת. A proposed inference reads רבי שמעון’s case as mistaken identification, implying that only where מעשה מוכיח is present does mistaken עקירה not harm, which would mean generally עקירה בטעות הויא עקירה. A reply from אביי insists רבי שמעון refers even to a knowing עקירה, grounded in the principle that מחשבה דלא מינכרא פסלה רחמנא and מחשבה דמינכרא לא פסלה רחמנא, and this preserves the stance that עקירה בטעות לא הוי עקירה.
- A משנה states that התמידים do not prevent the מוספין, the מוספין do not prevent the תמידים, and the מוספין do not prevent each other, and it allows the תמיד של בין הערביים even if the morning lamb was not brought. A qualification of רבי שמעון permits this when they were אנוסים or שוגגין but denies it when they were מזידים, and a parallel rule allows offering קטורת בין הערביים if not offered בבוקר, with רבי שמעון saying the entire amount is offered then. A shift follows into חינוך: אין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, the מזבח העולה is inaugurated with the תמיד של שחר, the שולחן with לחם הפנים בשבת, and the מנורה with its שבעה נרותיה בין הערביים.
- A question is posed to רב חסדא about a ציבור lacking enough animals for תמידים and מוספין and which comes first. A first possibility of today’s תמיד versus today’s מוסף is rejected as obvious because the תמיד is תדיר ומקודש and therefore precedes, so the case is reframed as today’s מוסף versus tomorrow’s תמיד, setting תדיר against מקודש. A proof attempt from the משנה treats its “אין מעכבין” as addressing such a shortage scenario, while an objection cites a ברייתא that nothing precedes the תמיד של שחר from וערך עליה העולה, with רבא reading עולה as עולה ראשונה. A counterposition from אביי reads the משנה as speaking to order where all offerings exist and treats the תמיד-first rule as מצוה בעלמא rather than לעיכובא.
- A proof is attempted from the rule that at least six inspected lambs must be kept in the לשכת הטלאים, “כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה,” which initially seems to show prioritizing תמיד over מוספין in shortage. A rejection explains the rule as requiring lambs that underwent ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה, attributed to בן בג בג via a גזירה שוה from תשמרו להקריב לי במועדו to והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום, and it limits the inspection requirement to the תמיד rather than מוספין. A further challenge that the count should be seven is answered by redefining the six as a standing minimum reserve, with “כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה” functioning as סימנא בעלמא.
- A difficulty is raised about רש״י בבא קמא ה ע״א defining *mefagel* as a כהן who slaughtered a חטאת לשם שלמים, and a resolution is proposed by aligning this language with the מנחות analysis that frames חטאת לשום שלמים as treating the eating-time framework like שלמים rather than merely שינוי קודש. A second remark connects the משנה’s דין that the מזבח העולה is inaugurated only via תמיד של שחר to a modern objection attributed to Rav Tzvi Pesach Frank against offering קרבן פסח בזמן הזה, because חינוך המזבח would require תמיד funded by מחצית השקל. A further connection addresses הדלקה לאו עבודה היא in יומא כ״ד and the tension with דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות, resolved by the משך חכמה as referring specifically to חינוך המנורה, and this is tied to the מדרש of אהרן’s חלישות הדעת and the phrase להגיד שבחו של אהרן שלא שינה as describing the inaugural act rather than an ongoing daily requirement.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions