Menachos 53
Summary
- The text begins the fifth פרק of מסכת מנחות, פרק כל המנחות באות מצה, and frames most of מנחות דף נג as a strong אגדתא digression alongside core הלכה about מנחות being מצה with two חמץ exceptions. It presents תוספות on whether לחמי תודה truly counts as a מנחה for the משנה’s rule, and it lays out a מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה about how the שאור is sourced and measured when a korban requires חמץ. It then traces the גמרא’s search for the מקור that מצה is מעכב in all מנחות and the מקור for שמירה from החמצה, before shifting into extended אגדתא around רב פרידא, רב עזרא בר בריה דרב אבטולס, wordplay דרשות on אדיר, ידיד, טוב, and זה/זאת/זו, and a series of דרשות on פסוקים in ירמיהו about אברהם אבינו at the חורבן and ישראל being compared to a זית.
- The משנה states כל המנחות באות מצה except the חמץ חלות of לחמי תודה and the שתי הלחם of שבועות which come חמץ. Tosafos notes that התורה calls שתי הלחם a מנחה חדשה, while לחמי תודה belong to קרבן תודה which is a שלמים, and Tosafos says that despite the משנה’s implication, לחמי תודה is not technically a מנחה yet the משנה still teaches this דין. The text adds that מנחות סוגיות often compare לחמי תודה to שתי הלחם and לחם הפנים, so לחמי תודה appears prominently in later מנחות discussions.
- Rabbi Meir says השאור בורה להם מתוכן ומחמצן, meaning the sourdough used to make the חמץ portion is taken from within the same measured עשרון and then returned to leaven the mixture. Rabbi Yehuda says that method is אף היא אינה מן המובחר, and he requires bringing שאור from elsewhere and putting it into the measuring vessel first before completing the measure with סולת. The text explains that the heart of the dispute is whether the required measure must be an עשרון of סולת specifically (Rabbi Meir) or an עשרון of the final mixture (Rabbi Yehuda), and it reports the response that Rabbi Yehuda’s method yields a measure that is חסרה עשרון of סולת because rising and water ratios distort volume. The explanation attributed to תפארת ישראל (יכין ובועז) says Rabbi Yehuda fears קדשים anxiety will prevent properly rising if the שאור is created after the flour is already sanctified in a כלי שרת, so the שאור will not be optimal.
- Rav Frida asks Rav Ami for the source that all מנחות must be מצות, and Rav Ami points to explicit verses for some מנחות and to the כלל of זאת תורת המנחה with והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל. Rav Frida says his question is not the מצוה but the לעכב, and Rav Ami answers that לא תאפה חמץ provides repetition, invoking the rule that repeated כתובים in קדשים are לעכב. Rav Chisda challenges that לא תאפה חמץ might allow שיאור rather than strict מצה, and the text explains שיאור as an intermediate stage between מצה and חמץ with רבי מאיר and רבי יהודה disputing its definition and whether it carries a לאו on פסח. Rav Nachman bar Yitzchak challenges that לא תאפה חמץ might still allow חלוט or רבוכה in cases where רבוכה is not stated, and the גמרא answers that omission may not exclude it because where רבוכה is written it could be only a מצוה, while elsewhere it could be optional. Ravina challenges that an עשה followed by a new לאו is not a simple repetition for לעכב but a new prohibition that might merely place the person in a לאו without invalidating the מנחה. The conclusion derives עיכוב from the verse מצה תהיה by מנחת מחבת, with the דרשה that תהיה makes it חובה, and this becomes the basis that מצה is מעכב.
- Rav Frida asks how the source establishes that all מנחות require guarding so they not become חמץ, and he suggests learning from פסח via ושמרתם את המצות. Rav Ami answers that the source is internal from מצה תהיה, read as *hachayeihu*—a דרשה that implies ensuring it remains fit and guarded. The גמרא asks how the same word תהיה can yield both עיכוב for מצה and the שמירה requirement, and it answers that if only one point were intended the verse could have said מצה היא, so the choice of תהיה supports two derivations.
- The רבנן tell Rav Frida that Rav Ezra bar brei d’Rav Avtulus, a tenth-generation descendant of רבי אלעזר בן עזריה who is himself a tenth-generation descendant of עזרא, stands at the door. Rav Frida says lineage alone is irrelevant: if the person is a בר אוריין it is fitting, if he is both בר אוריין and בר אבהן it is fitting, but if he is only בר אבהן and not בר אוריין then אשא תאכלהו. They tell him Rav Ezra is a בר אוריין, Rav Frida invites him in, sees he is עכירא דעתיה, and begins saying אגדתא to endear himself to him.
- Rav Frida interprets אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך as כנסת ישראל asking הקדוש ברוך הוא to “hold them good” because they made Him known in the world, and הקדוש ברוך הוא replying that He holds good not to them but to אברהם יצחק ויעקב who made Him known first. He links this to לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם as referring to the קדושים. Upon hearing אדיר, Rav Ezra says יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים and identifies אדיר as הקדוש ברוך הוא, אדירים as ישראל, אדירים as מצרים, and אדירים as מים, each supported by a verse.
- Rav Ezra continues with יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. He identifies the ידיד as שלמה, the בן ידיד as אברהם via מה לידידי בביתי, the built ידיד as the בית המקדש via מה ידידות משכנותיך, the recipient ידיד as הקדוש ברוך הוא via אשירה נא לידידי, the portion of the ידיד as בנימין via ידיד ה' ישכון לבטח עליו, and the ידידים who gain כפרה as ישראל via נתתי את ידידות נפשי בכף איביה. The text notes a Tosafos that connects אשר קידש ידיד מבטן in ברית מילה to this sugya and cites רבינו תם that it refers to אברהם, while another view says it refers to יצחק, and it preserves the note that the בעל הטורים reads אקים as ראשי תיבות אשר קידש ידיד מבטן.
- Rav Ezra states יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים and defines the טוב as משה via ותרא אותו כי טוב, the received טוב as תורה via כי לקח טוב נתתי לכם, the giving טוב as הקדוש ברוך הוא via טוב ה' לכל, and the recipients as ישראל via הטיבה ה' לטובים. He parallels it with יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו, defining זה as משה via כי זה משה האיש, זאת as התורה via וזאת התורה אשר שם משה, זה as הקדוש ברוך הוא via זה ק-לי ואנוהו, and עם זו as ישראל via עם זו קנית.
- Rabbi Yitzchak says that when the בית המקדש is destroyed, הקדוש ברוך הוא finds אברהם standing there and asks מה לידידי בביתי, and אברהם says he comes on behalf of his children. הקדוש ברוך הוא tells him the children sinned and were exiled, and the dialogue uses phrases from the verse to answer each defense: עשותה המזמתה for מזיד, הרבים for many, ובשר קדש יעברו מעליך for abandoning ברית מילה, and כי רעתכי אז תעלזי for their rejoicing in evil. Avraham places his hands on his head and cries over whether they have no תקנה, and a בת קול answers with זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך, teaching that like the זית whose final outcome comes at the end, ישראל also have an אחרית.
- Rabbi Chinana bar Papa reads לקול המולה גדלה as the קול of the מרגלים and says their words cause the branches of ישראל to be damaged. He says the מרגלים spoke a “great thing” with כי חזק הוא ממנו, and the דרשה reads it as ממנו meaning that כביכול even the “owner” cannot remove His vessels from there. רבי חייא בר חנינא objects that the verse should say קול מילה rather than המולה and reinterprets it as הקדוש ברוך הוא telling אברהם that He hears his voice and has mercy, restoring the plan that the four מלכויות each receive only their allotted measure, and an איכא דאמרי says the intended sequence is בזה אחר זה but now it becomes בבת אחת in a way that lessens the burden.
- Rabbi Yehoshua ben Levi explains that ישראל are compared to a זית because olive leaves do not fall in summer or winter, so ישראל have no eternal ביטול neither in this world nor the next. Rabbi Yochanan explains that ישראל are compared to a זית because oil emerges only through crushing, and ישראל return to the good only through ייסורים.
- The text attributes to *Nitzotzei Or* of Rav Reuven Margolios that אש אוכלתו applies specifically to one who is פורש מדברי תורה, and it applies more to someone with a Torah lineage because תורה is “חוזרת על אכסניה שלה,” making his nonlearning an act of פרישה. The text attributes to the חתם סופר (פרשת בא) that Rav Frida’s דרשה about Hashem holding favor for the אבות supports the idea that one who serves without lineage advantage is more impressive, while Rav Ezra’s אדיר response stresses that names and inherited identity carry כוח. The text reports the חתם סופר’s רמז that אדיר has גימטריא 215 and that two occurrences yield 430 corresponding to ארבע מאות ושלושים שנה, connecting this to the pairing of ישראל with שכינה in גלות and to the punishment of מצרים in מים אדירים.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions