Menachos 60
Summary
- The learning is framed as מנחות דף ס, beginning five lines from the bottom of דף נט עמוד ב at אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן, and it is dedicated as a זכות רפואה שלימה לחיה מרים בת מלכה פריידא שלמה בן חיה לאה ברוך יצחק בן שפרה מירל ורחל בת העניא. The sugya continues פרק כל המנחות באות מצה and focuses on מנחת חוטא and מנחת סוטה/מנחת קנאות as the מנחות that lack both שמן and לבונה, then derives precise שיעורים for violating the prohibitions of adding שמן or לבונה and explains how the word עליה shapes multiple halachic outcomes. It then introduces the foundational משנה classifying which מנחות require הגשה (and which do not), records a מחלוקת רבי שמעון with תנא קמא about whether מנחת כהנים and מנחת כהן משיח have הגשה, and builds a long ברייתא of דרשות and מה הצד arguments to establish which מנחות are included or excluded from הגשה. The presentation closes by connecting the severity of חמץ on פסח to the idea that חמץ is a רמז ליצר הרע, citing the רדב״ז, the רעיא מהימנא, and the חיד״א’s formulation that “ונמצא שהרמז של החמץ הוא הפשט,” and it links “אין ביעור חמץ אלא בשריפה” to overcoming the יצר הרע through the אש of תורה.
- A. רבי יוחנן rules that placing even a משהו of שמן on top of a כזית מנחה in a מנחה that may not have שמן renders it פסול, deriving that לא ישים implies כל דהו for the שמן while עליה indicates a כזית for the מנחה. A. רבי יוחנן also rules that placing a כזית לבונה on top of even a משהו מנחה renders it פסול, because ולא יתן implies a נתינה requiring a שיעור חשוב and because the repeated force of עליה becomes a ריבוי אחר ריבוי that serves as a מיעוט so that the מנחה-side requirement becomes כל שהוא. A. The distinction is grounded in שימה being any amount and נתינה being a significant amount, and the “עליה עליה” is explained as arising from the עליה written by שמן plus the explicit עליה written by לבונה, as רש״י explains.
- A. An איכא דאמרי presents רבי יוחנן’s statement about placing a משהו שמן on a כזית מנחה as an איבעיא asking whether שימה requires חשיבות like נתינה, phrased as “מי בעינן שימה כנתינה או לא.” A. The sugya leaves this question unresolved with תיקו.
- A. A ברייתא derives from עליה that the prohibitions are defined in relation to the חפצא of the מנחה, so one כהן who places both שמן and לבונה violates two separate לאוין and not merely one. A. The same ברייתא derives from עליה that the prohibition applies only when the substance is placed on the גוף המנחה, so נתן כלי על גבי כלי does not invalidate the מנחה, matching the משנה’s rule and providing its מקור. A. The exposition summarizes three learnings from עליה: its role in determining a כזית threshold in the שמן case (and the כל שהוא outcome in the לבונה case via “עליה עליה”), its indication that liability is חפצא-focused rather than person-focused, and its requirement of direct placement on the מנחה itself.
- A. The משנה lists as טעונות הגשה ואין טעונות תנופה the five מנחות נדבה of ויקרא פרק ב—מנחת הסולת, המחבת, המרחשת, החלות, והרקיקין—along with מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת נוכרים, מנחת נשים, and מנחת חוטא. A. רבי שמעון argues that מנחת כהנים and מנחת כהן משיח lack הגשה because “כל שאין בהם קמיצה אין בהן הגשה,” and רש״י explains this as tied to whether the מנחה is מתיר שיריים לכהנים rather than a technical dependence on קמיצה itself. A. רב פפא states “כל היכא דתנן עשר תנן” to exclude רבי שמעון’s view that a מנחת מאפה תנור may be brought מחצה חלות ומחצה רקיקין, yielding an additional category beyond the five forms listed.
- A. The ברייתא derives from “והבאת את המנחה” that הגשה applies to the entire מנחה and not only to the קומץ, because without “את המנחה” one could have read “אשר יעשה מאלה לה׳” as limiting the law to the portion brought to Hashem. A. The ברייתא derives הגשה for מנחת חוטא from “את המנחה,” rejects learning it solely from a מה הצד of מנחת נדבה and מנחת סוטה due to the פירכא that those are “הוכשרו לבוא בעשיר כבעני” while מנחת חוטא is not. A. רבי שמעון derives הגשה for מנחת העומר from והבאת (supported by והבאתם regarding עומר ראשית קצירכם) and derives הגשה for מנחת סוטה from והקריבה (supported by והקריב אותה אל המזבח), and he rejects deriving מנחת סוטה from a מה הצד of מנחת חוטא and מנחת העומר because those are “לא הוכשרו לבוא קמח” while מנחת סוטה “הוכשרה לבוא קמח.” A. רבי יהודה derives הגשה for מנחת סוטה from והבאת (supported by והביא את קרבנה עליה) and holds that מנחת העומר “לא צריכה קרא” because it comes מדינא from a מה הצד of מנחת חוטא and מנחת סוטה, while רבי שמעון challenges that מה הצד with the פירכא of מצוי versus a once-yearly offering and רבי יהודה counters that the calendared offering is “המצוי טפי.”
- A. The ברייתא rejects reading והבאת as allowing a יחיד to volunteer a barley מנחה by using “אלה” to confine offerings to those specified, and “מאלה” to teach “רצה אחת מביא רצה חמשתן מביא.” A. רבי שמעון states “את המנחה לרבות שאר מנחות” including מנחת נכרים and מנחת נשים for הגשה, while “מאלה” excludes שתי הלחם and לחם הפנים because they have no portion “לאישים.” A. The ברייתא then excludes מנחת נסכים through a מיעוט drawn from והקריבה (distinguishing והקריב and והקריבה), and it explains the exclusion because מנחת נסכים “אינה באה בכלל עצמה.” A. רבי שמעון excludes מנחת כהן and מנחת כהן משיח via a מיעוט from והגישה (distinguishing והגיש and והגישה), and the final selection principle is that included מנחות have “מהן לאישים,” “באות בכלל עצמן,” and “מהן לכהנים,” while excluded items fail one of these criteria, with מנחת כהן and מנחת כהן משיח excluded because “אין מהן לכהנים.”
- A. The ברייתא derives that the act of הרמה is done by קמיצה and not with a כלי, using “והרים ממנו בקומצו” as the model for “והרים” in the adjacent verse. A. The conclusion aligns the עבודה of removing the אזכרתה with the כהן’s hand rather than a utensil.
- A. The presentation describes חמץ on פסח as unusually severe through כרת for eating, בל יראה ובל ימצא for possession, an עשה of תשביתו, אסור בהנאה, חמץ שעבר עליו הפסח being אסור בהנאה, and תערובת חמץ being prohibited במשהו. A. The רדב״ז in תשובות רדב״ז תתקע״ז answers “מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורים שבתורה” by relying on “מה שאמרו רז״ל במדרשות” that חמץ בפסח is “רמז ליצר הרע” and “שאור שבעיסה,” requiring a person to search “בכל מחבואי מחשבותיו” and eradicate even “כל שהוא.” A. The רעיא מהימנא (פרשת בא דף מ עמוד ב) is cited for the equation of חמץ and מצה with “דא יצר רע ודא יצר טוב,” and ברכות יז עמוד א is cited where רבי אלכסנדרי attributes spiritual impediment to “שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות.” A. The explanation ties this to יציאת מצרים through משכו ידיכם מעבודה זרה and the קרבן פסח, presenting ביעור חמץ as going to the שורש by removing the יצר הרע rather than only its symptoms. A. The חיד״א in שמחת הרגל (citing “תשובותיו הנדפסות חדשות מעתה באשכנז סימן תתקע״ו”) states “ונמצא שהרמז של החמץ הוא הפשט,” and he links “אין ביעור חמץ אלא בשריפה” to “בראתי יצר הרע ובראתי תורה תבלין,” defining the שריפה as the אש of תורה used to overcome the יצר הרע.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions