Menachos 69
Summary
- Today’s learning continues in the sixth פרק of מסכת מנחות, פרק רבי ישמעאל, with הלכות of the קרבן עומר and its role as a מתיר for תבואה החדשה on ט״ז ניסן, alongside the later מתיר of שתי הלחם. The משנה distinguishes between היתר of חדש במדינה and היתר of חדש במקדש, and the גמרא explains why חדש brought קודם לעומר is פסול while חדש brought קודם לשתי הלחם is only אסור לכתחילה but כשר בדיעבד. A sharp exchange between רב טרפון, יהודה בר נחמיה, and רבי עקיבא leads to a tragic postscript reported by רבי יהודה בר אלעאי, and the sugya then moves into a series of איבעיות—mostly from רמי בר חמא—about the scope and mechanics of these מתירים and related halachic classifications, with multiple questions left unresolved as תיקו.
- Today's דף is מנחות דף ס״ט, and the learning is at the משנה at the seventh wide line of דף ס״ח עמוד ב׳. Today's דף is being learned as a זכות רפואה שלימה for חוה מרים בת מלכה פרידה, שלמה בן חיה לאה, ברוך יצחק בן שפרה מירל, and רחל בת העניא. Today's learning proceeds in the sixth פרק of מסכת מנחות, פרק רבי ישמעאל, and it frames the sugya as דבר בעתו מה טוב with שלשים יום קודם לחג and repeated connections to חמץ and מצה, קרבן פסח, and קרבן עומר.
- The text states that the purpose of the קרבן עומר is to be מתיר the תבואה החדשה, since until ט״ז ניסן anything that is חדש is אסור באכילה. The text adds that the שתי הלחם is also a מתיר of תבואה החדשה, raising the question of why two קרבנות are needed seven weeks apart and what each one is מתיר.
- The משנה states העומר היה מתיר במדינה and ושתי הלחם במקדש, so the קרבן עומר permits eating חדש outside the בית המקדש while the שתי הלחם permits using חדש for offerings in the בית המקדש. The משנה rules אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול, and it also rules that before שתי הלחם one may not bring from חדש, but אם הביא כשר. The text presents the resulting distinction that in the מקדש, bringing from חדש קודם לעומר is פסול, while bringing from חדש after the עומר but before שתי הלחם is prohibited לכתחילה yet כשר בדיעבד, and only after שתי הלחם is it permitted לכתחילה ממש.
- The גמרא states יתיב רב טרפון וקשיא ליה and asks what difference exists between קודם לעומר and קודם שתי הלחם if שתי הלחם is what permits חדש in the מקדש. Yehודה בר נחמיה answers that קודם לעומר is more חמור שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, while קודם לשתי הלחם is less severe because it is already שהותר מכללו אצל הדיוט after the עומר, making it fit to be treated more leniently בדיעבד even in the מקדש. The text states that רב טרפון is quiet after this and צהבו פניו של יהודה בר נחמיה.
- Rabbi Akiva tells him יהודה, צהבו פניך שהשבת זקן and says תמהני אם תאריך ימים. Rabbi יהודה בר אלעאי reports that the episode occurs אותה הפרק פרוס הפסח היה and that when he later comes at עצרת and asks יהודה בן נחמיה היכן הוא, he is told נפטר והלך לו. The report attributes the outcome to Rabbi Akiva’s words and to יהודה בן נחמיה’s glowing face after answering.
- Rav נחמן בר יצחק states that לדברי יהודה בן נחמיה, נסכים ביכורים שהקריבם קודם לעומר כשרים because נסכים are never אסור להדיוט and therefore do not require the עומר’s היתר. The גמרא rejects the claim that this is פשיטא by presenting a *ma d’teima* that *hutar miklalo* might apply only where an איסור existed and was later permitted, but concludes קא משמע לן that here כל שכן הכא דלא יצר כלל, treating the absence of any prior איסור as an even stronger basis for permissibility.
- Rami בר חמא asks שתי הלחם מהו שימתירו שלא כסדרן, defining the case as planting between עומר and שתי הלחם so that שתי הלחם passes over it, and then the next year the עומר comes. Raba attempts a proof from a ברייתא on ואם תקריב מנחת ביכורים, identified as מנחת עומר, including רבי אליעזר’s גזירה שוה אביב אביב and רבי עקיבא’s reasoning that if the עומר were wheat then אין שתי הלחם ביכורים. The גמרא challenges the attempted inference with מי סברת ביכורים לפירא קאמרינן למזבח קאמרינן and does not present a final resolution from this line.
- Rami בר חמא asks whether two loaves permit based on הנצה or חנטה, and the גמרא clarifies that the question concerns הנצה דעלי וחנטה דעלי rather than stages of the grain itself. The text frames this as whether these early leaf-stages function like השרשה as the determining factor for inclusion in the year’s permissibility. The גמרא ends the inquiry with תיקו.
- Rami בר רב חנן asks about חיטין שזרען בקרקע in a case clarified as harvested wheat placed back into the ground before the עומר, with the עומר then passing over it, and the question becomes whether one may later remove and eat it. The sugya frames the ספק as whether it is כמאן דשדיא בכדא דמי and thus permitted by the עומר, or whether it is בטלה לגבי ארעא.
- The גמרא asks in the same ספק whether יש לאונאה or אין לאונאה, and it sets aside a measured-quantity case by invoking Raba’s rule that כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. The text then frames the operative case as שדי בה כדי באולה and asks whether such grain is treated as מטלטלין with אונאה and נשבעין עליהם, or as קרקע with אין אונאה לקרקעות and אין נשבעין על הקרקעות. The גמרא concludes these questions with תיקו.
- Rami בר חמא asks about חיטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה, and the גמרא rejects טומאת אוכלין as the target because a ברייתא already distinguishes between חישב עליהם לאכילה and ליקטן לאכילה. The גמרא interprets the question as planting such kernels and then bringing מנחות from the resulting crop, weighing whether the concern is משום דמאיס which might dissipate after planting, or משום כחישותו which might persist. The sugya ends with תיקו.
- Rami בר חמא asks about פיל שבלע כפיפה מצרית, and the גמרא reframes it as the elephant swallowing הוצן that are later formed into a basket. The question becomes whether the process is deemed עיכול so the product is treated as כלי גללים which does not receive טומאה, or whether it remains ordinary material that is מקבל טומאה. The גמרא attempts to resolve it from עולא בשם רב שמעון בן יהוצדק about wolves swallowing children and the ruling that the flesh is purified but the bones are impure, but it distinguishes בשר דרכיך and עצמות דקשי טפי and leaves the matter without a decisive conclusion in the presented text.
- Rabbi זירא asks about חיטין שירדו בעב and whether they can be used for שתי הלחם given the requirement ממושבותיכם, with the ספק framed as excluding only חוץ לארץ or requiring literal ממושבותיכם to exclude even grain from clouds. The גמרא challenges the plausibility with ומי איכא כי האי גוונא and answers with an account about עדי טייעא where wheat falls רום כזר and spans בתלתא פרסי. The text does not record a final halachic decision for this question.
- The text concludes that the daf centers on מנחת העומר and שתי הלחם as מנחה חדשה, with the עומר permitting חדש בגבולין and the עומר together with שתי הלחם governing permission in the מקדש. The narrative emphasizes the core distinction of the משנה between פסול קודם לעומר and כשר בדיעבד קודם לשתי הלחם, the explanation through *hutar miklalo*, and the ethical weight of the story surrounding יהודה בר נחמיה. The later part of the daf proceeds through multiple איבעיות—four attributed to רמי בר חמא, one to רבה בר רב חנן, and one to רב זירא—with several concluding as תיקו and others remaining unresolved in the presented segment.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions