Menachos 71
Summary
- A learner studies מנחות דף עא as a זכות רפואה שלימה for חוה מרים בת מלכה פריידא, שלמה בן חיה לאה, ברוך יצחק בן שפרה מירל, רחל בת העניא and אידל נחמה בת בת שבע, and explains that the sixth פרק focuses on the קרבן עומר, the שתי הלחם, and the איסור חדש. A משנה teaches that all חמשת מיני דגן are included in חדש, both for the איסור אכילה and the איסור קצירה, and the sugya corrects the משנה’s wording so that אכילת חדש is prohibited until the עומר and קצירה is prohibited until פסח. The גמרא derives the inclusion of all five grains via גזירה שוה and analyzes what “קודם לעומר” means in the משנה, ultimately relocating an אמוראים’ dispute to the משנה’s סיפא about השרשה. The sugya then brings multiple דרשות to establish that השרשה is the determinant for whether the עומר permits grain, and the משנה continues with exceptions allowing certain harvesting before the עומר, including בית השלחין שבעמקים and קוצר לשחת, which leads into a long comparison with laws of פאה and disputes among תנאים about whether קצירה לשחת counts as real קצירה.
- A משנה states that the איסור חדש applies to חטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל and שיפון, and the sugya treats these as the same five grains relevant to חלה, חמץ, and מצה. A potential assumption limits חדש to שעורים because the עומר is brought from שעורים, but the משנה establishes that חדש applies to all five. A further teaching applies this not only to the familiar איסור אכילה of חדש but also to an איסור קצירה of new grain before the עומר’s harvesting.
- A reading supported by the ב"ח, רש"י, and the flow of the sugya reverses the משנה’s phrasing to: ואסורין בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח. A presentation explains that the עומר’s offering on ט״ז ניסן permits eating new grain, while the עומר’s harvesting is done בליל ט״ז ניסן, meaning immediately after the first day of פסח, and this harvesting permits general harvesting of new grain. A clarification notes that “לפני הפסח” is shorthand for the moment right after the first day ends when קצירת העומר occurs, even though פסח itself is not the true מתיר for harvesting.
- A version of the גמרא reads ואסורין בחדש מלפני העומר מניין and attributes to ריש לקיש a גזירה שוה of לחם לחם from מצה, equating the grains of מצה to the grains of חדש. A parallel derivation for the harvesting prohibition attributes to רבי יוחנן a גזירה שוה of ראשית ראשית from חלה, linking “ראשית” by the עומר to “ראשית עריסותיכם” and extending the rule to all חמשת מיני דגן.
- A dispute initially appears about whether “קודם לעומר” for the איסור אכילה means before קצירת העומר (רב יונה) or before הבאת העומר (רבי יוסי בר זבדה), and an attempted proof from the משנה argues that if both eating and harvesting end at the same stage then the משנה should have combined them. A resolution concludes that the reported dispute is not on the רישא about the end-time for eating חדש, but rather on the סיפא: אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן. A repositioned מחלוקת defines “קודם לעומר” in that clause as either קודם הבאת העומר (רב יונה) or קודם קצירת העומר (רב יוסף בר זבדא), making the question about when השרשה must occur to be permitted by the current year’s עומר.
- A statement records רבי אלעזר telling רבי יאשיה (שהיה בדורו ובן גילו לאפוקי רבי יאשיה הגדול שהיה תנא) not to sit until he explains the מקור that the עומר is מתיר based on השרשה. An initial attempt derives from the verse ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך, inferring that grain can be considered relevant even when not אביב, but a challenge proposes perhaps the minimum is שליש. A chain of דרשות proceeds through מהחל חרמש בקמה to infer that grain can be included even when it is not fully subject to חרמש and even when it is not fully קמה, and repeated challenges suggest intermediate stages such as שחת or אגם. A final answer attributes to רבא the derivation from אשר תזרע בשדה, treating “בשדה” as requiring that the seed become a חפצא of the field, which occurs at השרשה rather than mere זריעה, and רבא answers רב פפא’s question by emphasizing בשדה כתיב while calling him סודני.
- A new משנה permits harvesting in קוצרים בית השלחים שבעמקים but forbids bundling with אבל לא גודשים, and it reports that אנשי יריחו harvested ברצון חכמים and bundled שלא ברצון חכמים yet ולא מיחו בידם. A further allowance permits קוצר לשחת מאכיל לבהמה, with רבי יהודה limiting it to starting before the crop הביא שליש and רבי שמעון permitting even after הביא שליש. A list permits harvesting מפני נטיעות, מפני בית האבל, and מפני ביטול בית המדרש, but it requires that one not make כריכות and instead leave them צבתים. A set of rules states that מצוות העומר is to come מן הקמה, preferably מן הלח, and preferably to be harvested בלילה, while allowing בדיעבד from עמרים, from יבש, and if נקצר ביום it is still כשר, and it concludes that the עומר is ודוחה את השבת.
- A ברייתא in the name of רבי בנימין contrasts וקצרתם את קצירה והבאתם את העומר with ראשית קצירכם אל הכהן and resolves that the restriction is only in a place from which the עומר may be brought, while harvesting is permitted where the עומר cannot be brought. A challenge suggests the distinction might instead be the species, limiting the prohibition to שעורים, but the sugya rejects this because רבי יוחנן’s גזירה שוה ראשית ראשית מחלה already extends the harvesting prohibition to all five grains, forcing the resolution to depend on מקום rather than מין.
- A דיוק treats “מיחו ולא מיחו” as the hallmark of רבי יהודה, creating tension with the משנה’s claim that their harvesting was ברצון חכמים. A ברייתא lists ששה דברים עשו אנשי יריחו, with רבי מאיר dividing them into שלשה ברצון חכמים and שלשה שלא ברצון חכמים, and it includes among the favorable items קוצרין בית השלחים שבעמקים לפני העומר and among the unfavorable items קוצרין לפני העומר in the sense of improper practice, plus מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה and ופורצין פרצות בגנותיהם ופרדסיהם כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות וביום טוב. רבי יהודה responds that all six are שלא ברצון חכמים, splitting them into three that חכמים did not protest and three that חכמים did protest, and he includes in the “לא מיחו” list וקוצרין וגודשין לפני העומר while adding ונותנין פאה לירק to the “מיחו” list. A גמרא answer resolves the count by saying לטעמיך ששה שבע הוו and concludes סמי מכאן קצירה to restore the list to six and remove the contradiction.
- A discussion focuses on קוצר לשחת ומאכיל לבהמה and the dispute whether such cutting is only acceptable before הביא שליש (רבי יהודה) or even after הביא שליש (רבי שמעון). A משנה in פאה lists field-dividers for פאה and records a dispute where רבי מאיר says קוצר לשחת is מפסיק while חכמים say it is not unless one חרש. A report in the name of רבי יוחנן initially links רבי מאיר to רבי שמעון by treating קצירה לשחת as not real קצירה, but an objection from a ברייתא about אכלו חגב, כרסמוהו נמלים, ושברה רוח forces a correction that רבי מאיר aligns instead with רבי יהודה by limiting the “not קצירה” status to cases before הביא שליש. A further difficulty notes that רבי יהודה in the משנה frames his view with אימתי, which functions as פירוש rather than a third position, preserving that the basic allowance is still tied to מאכיל לבהמה. A final tradition brought by רב דימי בשם רבי יוחנן attributes רבי מאיר’s stance to רבי עקיבא רבו, citing a פאה case of המנמר שדהו and the view that פאה לכל אחד ואחד applies when מנמר לכליות, and an additional report by רבין בשם רבי יוחנן that מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר leads to the conclusion that רבי מאיר adopts רבי עקיבא’s idea in one respect while disputing it in another.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions