Menachos 92
Summary
- הטקסט מבאר את דרשות הגמרא במנחות צדי א ע״ב על ריבויי פסוקי פרשת נסכים כדי לחייב נסכי יין ומנחת נסכים בקרבנות שאינם נלמדים בפשטות מפרשת נדר ונדבה, ובפרט שלשת קרבנות מצורע, עולת יולדת, אחד עשר של מעשר, אילו של אהרן, ופלגס. לאחר מכן הוא עובר לדרשות החזרה “כה יעשה לשור האחד…” כדי לשלול חלוקי נסכים שאינם קיימים (בין פר לעגל, בין איל בן שתי שנים לבן שלש, בין כשבה לרחלה, ובין גדי לשעיר), ולבסוף הוא מבאר את משניות וברייתות סמיכה בציבור ואת מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון האם כהנים מתכפרים בשעיר המשתלח, ומהיכן נלמדת סמיכת שעירי עבודת כוכבים, כולל העמדת מסורת “שתי סמיכות בציבור” בצירוף פסוקים.
- הפסוק “ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד” נדרש לשלשה ריבויים מן המילים “עולה”, “או”, “לזבח” כדי לרבות נסכי יין לעולת מצורע, לחטאת מצורע ולאשם מצורע. הגמרא שואלת שמא “עולה” נדרשת לעולת יולדת, ואביי אומר שעולת יולדת נפקא מסיפא דקרא מן “לכבש” שנדרש “זו עולת יולדת”. הברייתא דורשת “האחד” לרבות “זה אחד עשר של מעשר”, שמקבל דין שלמים ומתחייב גם בנסכים אף על פי שמעשר עצמו אין בו נסכים, משום חידוש שלא מצינו טפל חמור מן העיקר ולכן צריך ריבוי מיוחד.
- רבא אומר שכיון שיש כאן שלשה ריבויים יחד, מסתבר לייחסם למקרה שצריך שלשה ריבויים והוא מצורע שיש בו שלשה קרבנות הבאים יחד. הטקסט קובע שחטאת ואשם בכל התורה אינם באים בנסכים כי אין להם מנחה בלולה בשמן, אך בחטאת ואשם של מצורע יש מנחה מפורשת ולכן מסתבר שהריבויים מרבים גם יין. הוא מסביר שנשאלה הוה אמינא לרבות חטאת ואשם דנזיר, ותוספות מייחס זאת לכך שנזירות היא קבלת חיוב “בתורת נדבה” ולכן יש סברה לכלול קרבנותיו בנדרים ונדבות, אך מסקנת הגמרא היא שהריבויים הם דווקא לחטאת, עולה ואשם של מצורע.
- הגמרא שואלת “לאיל למה לי”, ורש״י מפרש שהמילה “לאיל” מיותרת כי ניתן ללמוד שיעורי נסכי איל מפרשת פנחס. הטקסט מעיר קושיא שאם כך גם “כבש” ו“בקר” היו מיותרים, ומתרץ שפרשת פנחס עוסקת בקרבנות חובה של ציבור ואילו כאן בקרבנות נדבה של יחידים ולכן צריך את הפסוקים כאן, ושיטת מקובצת מיישב שהקושיא היא על “לאיל” שבפסוק י״א “ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד”. רב ששת דורש “לאיל” לרבות אילו של אהרן לנסכים, והגמרא מקשה שאילו של אהרן נלמד מ“במועדיכם” ומתרצת שהוה אמינא ש“במועדיכם” מרבה רק דציבור ולא קרבן יחיד, ולכן צריך ריבוי מיוחד. הגמרא משווה לעולת יולדת ומתרצת שעולת יולדת אין קבוע לה זמן ואילו אילו של אהרן קבוע לו זמן ולכן הוה אמינא שלא יתרבה בלי ריבוי בפני עצמו.
- הגמרא דורשת את המילה “או” שלפני “לאיל” לרבות את הפלגס, שהוא כבש שבחודש שלשה עשר, שאינו כבש ואינו איל לכתחילה, ובדיעבד מביא עליו נסכי איל. היא מעמידה זאת כרבי יוחנן הסובר “בריה הוא” ולומד מן הפסוק לרבות פלגס לנסכי איל, ומביאה משנה “הקריבו מביא עליו נסכי איל ואינה עולה לו מזבחו”. לבר פדא הסובר שהפלגס הוא ספק בין כבש לאיל, הטקסט מציין שהגמרא מקשה שאין דרשה מתאימה מן הפסוק כי אין כאן גזירת הכתוב אלא הנהגה בספק, ונשאר “ולבר פדא קשיא”.
- לשיטת בר פדא הטקסט מביא את פירוש רש״י שיביא ארבעה לוגין יין ויתנה שאם איל הוא הכל חובה ואם כבש הוא שלשה חובה והרביעי נדבה, ומקשה מן הדין “אין מתנדב לוג שנים וחמישה”. הוא מבאר שרש״י מיישב בצירוף שהלוג הנוסף מצטרף עם השלשה לשיעור הראוי, ומוסיף את חילוק רש״י שצירוף אינו מועיל כשנעשה מספר שאינו ראוי כגון חמשה. הוא מוסיף קושיא משיטת רבי טרפון שנדבת יין נשפכת על האש לעומת חובה הניתנת בספלים, ותוספות מתרץ שאפילו רבי טרפון מודה שאם התנה בפירוש לתת בספלים מותר. במנחת נסכים הטקסט קובע שאי אפשר להתנות על תערובת סולת ושמן בגלל שינוי היחס בין עשרון ללוג, ומשום שאין נדבה של “עשרון ולוג” שתישרף כולה כנסכים, ולכן העצה לעשות שתי מנחות נסכים נפרדות של כבש ושל איל ולהתנות איזו לחובה ואיזו לנדבה, ובדיעבד אם נתערבו לאחר שנעשו כשרים.
- הטקסט נותן הקדמה לשמות מיני בהמות: בעזים גדי ועז מול שעיר, בכבשים כבש/כשב וכשבה/כבשה מול איל ורחל, ובבקר עגל מול פר, עם שמות הכוללים “צאן/שה” ו“בקר/שור”. הוא קובע ששיעורי נסכים הם: בבקר שלושה עשרונים וחצי ההין לפר, באיל שני עשרונים ושליש ההין, ובשאר כבשים ועזים עשרון אחד ושלשה לוגין שמן ושלשה לוגין יין.
- “לשור האחד” נדרש ללמד שאין חלוקה בין נסכי פר לנסכי עגל, וש“שור בן יומו קרוי שור” בעוד “פר” הוא בן שנה. “או לאיל האחד” נדרש ללמד שאין חלוקה בנסכי איל בין בן שתי שנים לבן שלש, ואף שאיל זקן פסול לכתחילה בדיעבד הקרבן כשר ולכן שייך לדון בנסכיו. “או לשה בכבשים” בא לשלול חלוקה בין נסכי כשבה לנסכי רחלה, וללמד שכל הכבשים שווים חוץ מאיל. “או בעזים” בא לשלול חלוקה בין נסכי גדי לנסכי שעיר, וללמד שכל העזים שווים בנסכיהם.
- רבא בוחן את פפא “נסכי רחלה בכמה”, ופפא פושט מן משנה בשקלים שחֹתם “גדי” משמש נסכי צאן של גדולים ושל קטנים של זכרים ושל נקבות חוץ משל איל. המשנה מתארת מערכת חותמות לתשלום וקבלת חומרים לנסכים בבית המקדש, וממנה נלמד שנסכי רחלה הם כנסכי צאן הרגילים שאינם איל.
- המשנה קובעת “כל קרבנות הציבור אין בהם סמיכה” חוץ מפר הבא על כל המצוות ושעיר המשתלח, ורבי שמעון מוסיף אף שעיר עבודת כוכבים. היא קובעת “כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה” חוץ מן הבכור והמעשר והפסח, ומוסיפה שהיורש סומך, “ומביא נסכיו”, ו“וממיר” שתמורתו חלה אף שאסורה לכתחילה. הטקסט מסביר שהתמורה שייכת למתכפר והחידוש שהיורש נחשב במידה מסוימת מתכפר.
- בברייתא רבי יהודה אומר שעירי עבודת כוכבים אין בהם סמיכה ומעמיד שעיר המשתלח במקומם משום “גמירי שתי סמיכות בציבור”. רבי שמעון משיב שאין סמיכה אלא בבעלים, וטוען “וזה אהרן ובניו סומכין לו” ואהרן ובניו אינם מתכפרים בו, ולכן סמיכת כהן גדול על שעיר המשתלח אינה סמיכת בעלים לשיטתו. רבי יהודה טוען “וזה אהרן ובניו מתכפרים בו” ולכן סמיכתו סמיכת בעלים ונמנית בין הסמיכות בציבור.
- רבי ירמיה תולה את המחלוקת במחלוקת קדומה על הפסוק “וכפר את מקדש הקדש… כהנים… ועל כל עם הקהל… יכפר”, שבה רבי יהודה דורש “הושוו כולם לכפרה אחת” שהכהנים לוים וישראלים מתכפרים כולם בשעיר המשתלח בשאר עבירות, ורבי שמעון אומר שהכהנים מתכפרים בשאר עבירות בוידוי הפר והישראלים והלוים בוידוי שעיר המשתלח. הטקסט מיישב שלרבי שמעון “הושוו” פירושו שכולם בני כפרה ביום כיפור אך “כל חד וחד מכפר בדנפשיה”. הוא מסכם שלרבי יהודה בטומאת מקדש וקדשיו כהנים מתכפרים בפר של אהרן וישראלים בשעיר הנעשה בפנים, ובשאר עבירות כולם בוידוי שעיר המשתלח, ואילו לרבי שמעון כהנים מתכפרים גם בטומאת מקדש וקדשיו וגם בשאר עבירות בפר, וישראל ולוי בשעיר הנעשה בפנים ובשעיר המשתלח.
- הטקסט מביא שתוספות מקשה על פירוש רש״י שהברייתא מחלקת כפרה לפי ארבעה מקומות לעבירות טומאה שנעשו שם, וטוען שאין בש״ס כפרה על “טמא ששימש” ושאין צורך בארבע חלוקות לפסוקי כרת. תוספות מפרש שהברייתא מתארת ארבעה מעשי הזאות הדם: לפני ולפנים, בהיכל, על מזבח הזהב, ושירי דם במזבח החיצון שבעזרות. הוא מוסיף שתוספות דן בכפרת הלוים בטומאת מקדש וקדשיו ומסיק שהם מתכפרים בשעיר הנעשה בפנים מכח הריבוי “יכפר” שנדרש “אלו הלוים”.
- ברייתא אחת דורשת “על ראש הפר” למעט שעירי עבודת כוכבים מסמיכה כדברי רבי יהודה, ורבי שמעון אומר שאין להם סמיכה בזקנים אלא באהרן. ברייתא שניה דורשת “החי” למעט שעירי עבודת כוכבים מסמיכה באהרן ולהעמיד סמיכתם בזקנים לפי רבי שמעון, ונוצרת סתירה בין הברייתות. רב ששת אומר “איפוך” ומעמיד שהגירסא הנכונה היא שלרבי שמעון סמיכת שעירי עבודת כוכבים היא בזקנים ולא באהרן, ומפרש שהתגובה לרבי יהודה היא ששמיעתו היתה רק שאינם טעונים סמיכה באהרן והמיעוט הוא מן “החי”.
- הגמרא שואלת למה רבי יהודה צריך מיעוט מקרא אם יש מסורת “שתי סמיכות בציבור”, ומתרצת “גירסא בעלמא”, ורש״י מביא שני פירושים האם הפסוק הוא אסמכתא למסורת או שהמסורת עצמה נקראת גירסא שנוצרה מן הלימודים. הגמרא שואלת לרבי שמעון מניין ששעירי עבודת כוכבים צריכים סמיכה, ומביאה ברייתא “וסמך ידו על ראש השעיר” שמרבה שעיר נוסף לסמיכה: רבי יהודה מרבה “שעיר נחשון” ורבי שמעון מרבה “שעירי עבודה זרה”. היא מסבירה שהריבוי אינו לשעיר הנעשה בפנים כי נדרש “דומיא דשעיר נשיא” שמכפר על עבירת מצוה ידועה, ושעיר הנעשה בפנים בא על ידיעה בתחילה ולא ידיעה בסוף.
- לרבינא שאומר “גמירי שתי סמיכות בציבור” הגמרא שואלת למה צריך קרא, ועונה “איצטריך הלכתא ואיצטריך קרא”. הטקסט קובע שאם היה רק קרא היה מקום לרבות סמיכה לזבחי שלמי ציבור מכח קל וחומר שהגמרא דחתה רק על ידי הלכה למשה מסיני של שתי סמיכות בציבור, ואם היתה רק הלכה לא היינו יודעים איזה שני קרבנות הם ולכן צריך הפסוק “השעיר” להכווין לדומיא דשעיר נשיא ולייחד את שעירי עבודה זרה. הוא מסיים שהמהלך הזה מיושב בעיקר לשיטת רבי שמעון, בעוד שלרבי יהודה שתי הסמיכות הן פר העלם דבר ושעיר המשתלח שנכתבו בפירוש, והוא מחשיב את כהן גדול כבעלים בשעיר המשתלח ולכן אינו נצרך לאותה בנייה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions