Bechoros 32
Summary
- Today’s שיעור learns מסכת בכורות דף ל"ב from דף ל"א עמוד ב' at מה ברייתא and resolves how a משנה that allows limited sale of מעשר aligns with a ברייתא that forbids selling it, establishing that sale can occur through הבלעה in defined cases and debating whether יתומים receive broader leniencies. The שיעור parallels הבלעה to a שמיטה case of acquiring an אתרוג by embedding its value in the לולב payment, then distinguishes when הבלעה is “מוכח מילתא” and therefore restricted. The סוגיא then analyzes whether bones can serve for הבלעה based on their market value and local practice, and it adds later halachic applications and limits of הבלעה from the חזון איש and תורה לשמה. The שיעור closes with multiple דרכים for deriving that מעשר cannot be sold, including a גזירה שוה to חרמים with “מופנה” analysis, an “אם אינו עניין” approach, and רב אשי’s reading that לא יגאל itself means both לא ימכר and no redemption.
- Today's שיעור begins from מה ברייתא and brings the text: מעשר בהמה של יתומים מוכרן אותן, and if מעשר בהמה was slaughtered then מבליעו בעורו ובחלבו ובגידו ובקרניו, selling the hide, fats, גידים, or horns and including the meat as הבלעה rather than selling the meat directly. Abaye explains that the ברייתא means יתומים may sell only בהבלעה, and he infers that a גדול may not sell even by הבלעה. The גמרא challenges Abaye from the permissibility of הבלעה elsewhere and forces a justification for why הבלעה would not work for גדולים in this case.
- The גמרא compares Abaye’s limitation to a משנה in מסכת סוכה about שמיטה produce, where שביעית תופסת את דמיה and the money becomes subject to קדושת שביעית and זמן ביעור when כלה לחיה מן השדה. The משנה says הלוקח לולב מחבירו בשביעית should receive the אתרוג במתנה because לפי שאין רשאי ליקח בשביעית, and Rav Huna rules that if the seller will not give it as a gift then מבליע ליה דמי אתרוג בלולב by paying for the other מינים while the אתרוג comes along. The שיעור explains that the l u l a v avoids שמיטה either because it is not a fruit or because its חנטה occurred in the sixth year, while אתרוג follows בתר לקיטה and is collected in the שמיטה year, and the שפת אמת records a מחלוקת ראשונים whether one must explicitly state that the אתרוג is free and the extra money is for the other items. The שיעור applies this to מקח טעות by saying one cannot claim מקח טעות on the אתרוג in this embedded-payment framework because one did not pay for the אתרוג itself.
- The גמרא answers Abaye’s comparison by distinguishing that in the ד' מינים case התם לא מוכח מילתא, while in selling מעשר meat this way הכא מוכח מילתא, making the embedded sale too obvious. Rava rejects Abaye’s reading because the ברייתא repeats מעשר בהמה twice and he interprets it as two cases: יתומים sell כדרכו without הבלעה, while a גדול who slaughtered must use הבלעה. The שיעור presents an explanation that Abaye and Rava differ on how far a גזירה extends to קטנים, with Rava holding no need for a buyer-seller גזירה on יתומים and Abaye extending a stricter גזירה to them while still allowing some relaxation through הבלעה.
- Rava cites the פסוק והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל and argues that the restriction of לא יגאל applies מחיים, while מדאורייתא לאחר שחיטה it may be redeemed, and the post-shechita restriction is only דרבנן as a גזירה לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה. Rava limits the גזירה to דבר הנשמה מחיים, meaning the meat which has value while alive, and excludes דבר שאינו נשמה מחיים such as horns and similar parts that lack independent living value. Rava adds that by יתומים אוקמו רבנן אדאורייתא and removed the דרבנן restriction, allowing sale כדרכו for their benefit.
- Rav Shmuel bar Yitzchak agrees with Rava and derives that מעשר בהמה של יתומים is sold כדרכו from the פסוק רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. He frames מעשר בהמה as a case of something שאין בו ברכה מחיים and therefore sale applies after שחיטה, making the post-shechita sale restriction only מדרבנן and therefore relaxed for יתומים.
- The גמרא asks מהו הבלעה בעצמות and the שיעור brings the ראשית ביכורים’s framing from מסכת שבת about when an item has an independent identity in carrying, applying that to whether bones are treated as valuable standalone merchandise. Rav Chiya and Rabbi Shimon bar Rabbi are presented with one saying מבליעי and one saying אין מבליעי, and the גמרא resolves it as dependent either on בהמה דקה versus בהמה גסה, or on local practice where bones are used for handles and implements versus discarded. The permissibility of הבלעה with bones turns on whether the bones carry recognized market value in that context.
- The חזון איש rules that הבלעה in שמיטה must stay within a coherent category and cannot be done by pretending to pay for a bottle while receiving wine or olive oil, because the gap is too obvious. The שאלות ותשובות תורה לשמה raises a case of acquiring a ספר תורה without causing the owner to violate the איסור of selling a ספר תורה and suggests the possibility of doing הבלעה by paying for a silver crown and receiving the ספר תורה as a gift. The שיעור uses these to show הבלעה as a recognized mechanism but not an unlimited workaround, and it ties the limitation to whether the structure looks artificial or the items form a unified purchase.
- The שיעור contrasts בכור where the תורה says לא יפדה and a כהן may sell a בעל מום, with מעשר where the תורה says לא יגאל and the ברייתא states אינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום, while clarifying that when slaughtered and now a בעל מום it may be sold. The גמרא derives the broader non-sale rule for מעשר by a גזירה שוה of לא יגאל between מעשר and חרמים, noting that חרם has לא יגאל ולא ימכר so מעשר gains מכירה עמו. Rav Nachman bar Yitzchak demands that the גזירה שוה be מופני to withstand the פירכא of מה לחרמים שכן חלים על הכל, and the סוגיא navigates which occurrence of לא יגאל is extra, invoking רבי ישמעאל versus חכמים about how many sides must be מופנה and bringing ראשונים who say that even חכמים accept one-sided מופנה when the extra word has no alternative use.
- The גמרא explores making לא יגאל by חרמים unnecessary by learning from מעשר or from בכור and rejects routes that can be refuted by מה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו and מה לבכור שכן קדושתו מרחם. The גמרא then makes לא יגאל by מעשר extra by learning redemption through העברה העברה from בכור and explains that והעברת is קרא יתירה that anchors the גזירה שוה. The גמרא asks why not learn בכור from חרמים and rejects it because דמעשר מופני while דבכור לא מופני, then asks why allocate the “extra” to מעשר rather than to בכור and answers with דנין גאולה מגאולה ואין דנין פדיה מגאולה, allowing non-identical words only when no exact match exists, like ושב הכהן ובא הכהן.
- The גמרא uses the word הוא by חרמים to limit the extension and says it excludes בכור rather than מעשר because מעשר גאולה כמותו while בכור uses different terminology. The סוגיא keeps this preference consistent by repeatedly choosing the pairing where the Torah’s language aligns, keeping מעשר linked to חרם rather than shifting the חרם-derived sale ban onto בכור.
- Rava offers a separate approach that לא יגאל by חרמים is unnecessary because while in the owner’s house it is הקדש and once given to a כהן it is חולין, supported by a ברייתא distinguishing כל זמן שהם בבית הבעל and נתנו לכהן, and he applies אם אינו עניין לחרמים תנהו עניין למעשר rather than relying on a גזירה שוה. Rav Ashi says לא יגאל דמעשר means לא ימכר, deriving it from its linkage to תמורה which applies מחיים and arguing that interpreting it as post-death redemption is untenable, and the גמרא concludes that the Torah used לא יגאל instead of לא ימכר because otherwise one might permit redemption since money goes to הקדש. Rav Ashi’s reading yields that לא יגאל includes both that the מעשר בהמה may not be sold and that it may not be redeemed.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions