Bechoros 31
Summary
- The שיעור on מסכת בכורות דף ל"א עמוד א opens with the דין that someone who retracts from accepted standards is not received again, records multiple ראשונים on what that ברייתא addresses, and brings the מחלוקת between רבי מאיר, רבי יהודה, and רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה about whether and when to accept people back, with רבי יוחנן ruling הלכה כאותו הזוג that בעלי תשובה are accepted. The גמרא then presents the early rule that a חבר who becomes a גבאי is removed and not accepted back, followed by the later rule that once he leaves the position he is treated like anyone else, illustrated through the episode of רב הונא בר חייה, רב יוסף, and רבא. The sugya returns to בכורות and establishes who may examine a בכור for מום, distinguishes יחיד מומחה from a בית דין, and explains why a person may rule on his own קדשים and מעשרות using reasons of דאי בעי. The משנה opening the next פרק states that most פסולי המוקדשין may be sold and handled in ordinary commercial ways because this increases the price for הקדש, excludes בכור and מעשר from these leniencies, and the גמרא resolves the מעשר exception through a case involving יתומים. The sugya ends with the story of רב ששת’s anger when a teaching is repeated without attribution and the דרשות about אגורה באהלך עולמים and שפתותיו דובבות בקבר, together with later explanatory remarks and applications tied to saying דבר שמועה בשם אומרו.
- Today's שיעור continues the cases of individuals who accepted חברות and later changed, and states וכל שחזר בהם אין מקבלין אותן לעולם. The שיעור reports three מחלוקת ראשונים about what that ברייתא refers to, including a partial acceptance of חברות, the case of a woman married to a חבר who later married an עם הארץ, and a view connected to someone who is a רשע and a גזלן who cannot become a כשר עד. The text attributes דברי רבי מאיר to the strict view, brings רבי יהודה’s position about חזר במטמוניות and the requirement of proper behavior being seen בפרהסיא for acceptance, and also presents an איכא דאמרי version that distinguishes wrongdoing in private from wrongdoing in public because of חילול השם. The text then presents רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה as always accepting a בעל תשובה, supports it with שובו בנים שובבים, and records אמר רבי יצחק איש כפר עכו אמר רבי יוחנן: הלכה כאותו הזוג.
- The ברייתא teaches בראשונה היו אומרים that a חבר who became a גבאי is דוחן אותו מחברותו and פירש אין מקבלין אותו, and then teaches חזרו לומר that if he left that position and was originally a חבר הרי הוא ככל אדם. The שיעור cites רב אלישיב’s distinction between גבאים who took without rules and גבאים who collected a fixed rate, and still treats the role as not fitting for a חבר even when הלכתית it is permissible. The שיעור tells the story from רב יצחק זילברשטיין quoting רב אלישיב about רב שך consulting the חזון איש on going to secular court to remove squatters, the חזון איש initially permitting it and then retracting because people would generalize that “the חזון איש allows people to go to secular court,” and the squatters ultimately leaving on their own.
- The גמרא recounts that רבה, רב יוסף, and ארבע מאה זוגא דרבנן came to רב הונא בר חייה, that he prepared ארבע מאה תכתי, and that they then heard he became a גבאי and sent him זיל לחשיבותך זיל לקדמותך. The text states that he then gave up the position, that רבא went to visit him and רב יוסף refused, and that רב יוסף relied on תנינא פירש אין מקבלין אותו while רבא relied on תנינא חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם. The שיעור records explanations for “400 זוגא” including avoiding counting individuals and emphasizing constant learning with a חברותא.
- The ברייתא teaches כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו and adds רואה קדשיו ומעשרותיו ונשאל על הוראותיו. The שיעור frames the rule through רש"י as applying to a כהן examining a בכור in his own home and brings a dispute whether a ישראל holding a ספק בכור is included, with one view treating “mine” the same and another linking the prohibition to חזק איסורא and permitting the ספק case. The text states that רש"י limits רואה קדשיו to when the animal is still in one’s רשות and not after it is given to הקדש.
- The גמרא asks whether the case is בחד or בתלתא and challenges why a בית דין would be suspected, brings proof from יבמות where a דיין who participated in מיאון or חליצה may marry the woman, and resolves that the case is לעולם בחד through כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה. The שיעור quotes a question from the פתחי תשובה about three partners judging their own בכור, reports that the פתחי תשובה is stringent and that he quotes the חדרי דעה to be more lenient because it would require a conspiracy that חז"ל were not concerned about.
- The גמרא explains רואה קדשיו as משום דאי בעי מתשיל עליה and explains מעשרות as דאי בעי שדי ביה מומא בכולה עדרא. The שיעור records the מפרשים’ question why the same logic is not applied to בכור and answers that making a בכור a בעל מום is not proper לכתחילה when there was a בית המקדש standing, while by מעשר there is no איסור at all. The שיעור adds the question of selling a share of the mother to a גוי as a way to avoid בכור and answers that מעשר has no connection before the procedure while בכור remains a בכור in reality, so the perspectives differ.
- The מנחת חינוך is cited as using this גמרא as a ראיה that one cannot be נשאל on מעשר, because the גמרא does not say דאי בעי מתשיל עליה by מעשר, and the text notes this is a מחלוקת אחרונים. The שיעור presents two ways to understand דאי בעי, one treating it as a מיגו and another treating it as evidence of the person’s honesty because he could have avoided the obligation but did not. The גמרא adds the logic for being able to rule on טומאה וטהרה cases by noting that one needs non-תרומה food for times of טומאה, so honesty is expected.
- The שיעור raises whether a רב may פסקן a שאלה relevant to himself and distinguishes cases such as checking a שחיטה knife where he could always make it כשר. The text states that for ordinary kitchen questions that are לא אתחזק איסורא, one may rule for oneself, and locates the main issue in cases of אתחזק איסורא such as questions arising while one’s wife is a נידה. The שיעור reports that the פוסקים take a lenient approach and gives reasons offered in the text, including that the restriction is specific to קדשים and טהרות or that the concern is primarily in public-facing situations like a כהן publicly treating a בכור as a בעל מום, while private home matters are not in the public eye.
- The משנה states that all פסולי המוקדשין are נמכרין באטליז, נשחטין באטליז, and נשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור ומן המעשר, and grounds the distinction in whether the benefit goes to הקדש or to the owners. The משנה states that a בכור is weighed by שוקל מנה כנגד מנה. The גמרא questions the phrase הנאה להקדש and first suggests a case before פדיון, then challenges it from העמדה והערכה, and brings the מחלוקת תנאים whether העמדה והערכה applies to קדשי בדק הבית, קדשי מזבח, or both. The גמרא resolves that even after פדיון the leniencies still create הנאה להקדש because allowing ordinary sale and weighing increases the price at the time הקדש sells the animal.
- The גמרא explains that for בכור the restriction is that it is not sold in an אטליז, while implying it may be sold at home, and then challenges the מעשר implication from the ברייתא stating ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום. The text reports that the question was posed to רב ששת at night and answered in the morning from a ברייתא by establishing בסיפא דבהמה דישראל קא עסקינן and explaining a case of יתומים, with the ראשונים explaining that the sale prohibition is only דרבנן and was relaxed משום השבת אבידה.
- The story states that רב עידי סרסיה דרב ששת repeated the answer in the בית מדרש without saying it in רב ששת’s name, that רב ששת became upset, and that he said מאן דאקץ ליקציה עקרבא. The גמרא explains the anger through אגורה באהלך עולמים and through רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי that when a תלמיד חכם’s teaching is repeated שפתותיו דובבות בקבר, supported by the פסוק וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים and the משל of ככומר של ענבים.
- The text asks why the גמרא does not answer with כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם and explains that the cited idea focuses on רב ששת’s personal concern. The text explains רב עידי’s omission as assuming that everyone knew he was quoting רב ששת because he was his assistant. The text offers an explanation why דוד המלך is used for אגורה באהלך עולמים by portraying monuments and kingship as not the real monument, and presents the “real monument” as דברי תורה said in one’s name, tied to the נוסח דוד מלך ישראל חי וקיים.
- The text associates רבי יוחנן’s emphasis with his personal suffering and frames the משל of grapes as teaching the קשר between גוף ונשמה and the enduring חיות of the נשמה when דברי תורה are repeated. The text connects this to visiting קברים and cites נטעי גבריאל regarding לעג לרש and the practice of saying דברי תורה at a graveside by citing the נפטר’s own תורה. The text states that attribution in a chain requires mentioning the one you heard it from and the first source, cites the חיד"א that it is most relevant for הלכה למעשה, and cites the שדי חמד that if one independently arrived at a חידוש later found in a ספר one need not attribute it to the ספר.
- The text brings verses and דרשות including וידבר משה אל ה' לאמר with the חסידישע ספרים reading “לאמר” as continuing one’s תורה in one’s name, אדם כי ימות באהל as remaining “באהל” through quoted תורה, and חיים ומות ביד הלשון as placing חיים after מות because speech can keep words alive after death. The text concludes with a ווארט from the סאטמאר רב reading מתוך שלא לשמה בא לשמה as bringing תורה לשמה into the world by quoting those who learned לשמה, and a teaching from the קלויזנבורג רב that repeating the words of departed צדיקים brings them back into the world’s accounting and can increase the world’s צדקות.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions