Bechoros 25
Summary
- The שיעור on מסכת בכורות דף כ"ה begins from דף כ"ד עמוד ב' איתמר נמי and frames רבי יוסי בן משולם’s היתר to move or remove בכור wool for שחיטה or for inspecting a מום around whether the act is a דבר שאינו מתכוין or because תולש לאו היינו גוזז. Rav’s reported ruling that such an act is also permitted on יום טוב initially implies דבר שאינו מתכוין מותר, but the גמרא reconciles this with Rav’s established פסיקה הלכה כרבי יהודה by explaining that the act is not גוזז and on יום טוב it is done כלאחר יד. The sugya then tests “תולש לאו היינו גוזז” from a ברייתא about plucking a feather, distinguishes כנף דהיינו אורחיה from wool, and develops related הלכות about *pesik reisha*, *psik reisha d’lo nichah lei*, and practical ramifications to סחיטה, מחתך, and ממרח as they appear in the ראשונים and later פוסקים cited. The משנה then turns to hair that fell from a בכור בעל מום and the dispute of עקביא בן מהללאל and חכמים, the conditions of היתר tied to whether a מומחה already declared the מום, and a later detour into a separate מחלוקת about בעלי מומים שנתערבו באחרים interpreted through parallels in דיני טומאה and lost graves.
- The משנה taught by רבי יוסי בן משולם permits moving or removing wool from a בכור when it is necessary for שחיטה despite the איסור גיזה, and similarly permits doing so to enable inspection of a מום. The גמרא asks whether this היתר rests on the act not being a מעשה גיזה or on it being a דבר שאינו מתכוין, and it sets a נפקא מינה for יום טוב where the permissibility depends on which rationale applies. Rav is cited through רב חננאל בר שלמי as ruling כנידא ביום טוב מותר, which would have implied דבר שאינו מתכוין מותר, but this is challenged from Rav’s ruling that מסרכא דנזייתא is אסור להדוקי ביום טוב.
- The case of מסרכא דנזייתא is presented as a דבר שאינו מתכוין that is nonetheless אסור on יום טוב, with ראשונים debating which מלאכה is implicated and many identifying it as סחיטה. The שיעור explains difficulties in framing it as תולדת מלבן when the liquid is beer and as דש when the liquid might go to waste, and it records answers that סחיטה is מדרבנן even not with water and that the case may involve a hole on top so the liquid returns to the barrel. Other ראשונים interpret the איסור as עשיית כלי by sealing the barrel and making it usable, and this sugya is connected to later discussions about squeezing juice from grapefruit on שבת and about squeezing water from כבשים ושלקות to make them edible as cited in משנה ברורה. Rav שלמה זלמן is quoted as permitting grapefruit because the juice does not separate into a separate bowl, and Rav משה is quoted as lenient about wetting a paper towel with conditions, treating any squeezing as a דבר שאינו מתכוון.
- The גמרא answers that in מסרכא דנזייתא even רבי שמעון agrees it is אסור because it is a פסיק רישא, based on אביי ורבא’s rule מודה רבי שמעון פסיק רישא ולא ימות. The שיעור records a מחלוקת in the מפרשים whether inevitability redefines intent or whether פסיק רישא is categorically outside דבר שאינו מתכווין, and it states a נפקא מינה in פסיק רישא דלא ניחא ליה. The sugya then cites Rav’s explicit ruling הלכה כרבי יהודה and שמואל’s הלכה כרבי שמעון, and it concludes that Rav indeed holds דבר שאינו מתכוין אסור but still permits the wool case because תולש לאו היינו גוזז and permits it on יום טוב because it is עוקר דבר מגידולו כלאחר יד as Rashi explains.
- A ברייתא teaches that one who plucks a feather, trims it, and smooths it is חייב שלש חטאות, and ריש לקיש explains תולש חייב משום גוזז, קוטם חייב משום מחתך, and ממרט חייב משום ממרח. The שיעור applies קוטם חייב משום מחתך to the הלכה of tearing toilet paper on שבת, arguing that even without intent for a specific measurement the act can still be מחתך. The גמרא answers the contradiction by distinguishing feathers as כנף דהיינו אורחיה, while wool removal for שחיטה is כלאחר יד and therefore treated differently.
- The שיעור raises whether plucking feathers needed for שחיטה on יום טוב is permitted, frames the act as מלאכה שאינה צריכה לגופה because the feather is not desired, and reports that many ראשונים still forbid it מדרבנן even on יום טוב. The רמבן is cited as permitting מלאכה שאינה צריכה לגופה לצורך שמחת יום טוב and as suggesting it may fall under אוכל נפש, but he ultimately classifies it as מכשירי אוכל נפש that could have been done before יום טוב and therefore prohibits it. The שיעור also cites פוסקים who are lenient about plucking remaining hairs from cooked poultry skin on שבת because cooking changes the halachic status and because removal is easier and may not be treated as תלישה.
- The sugya suggests via Tosafos that Rav’s agreement with רבי יוסי בן משולם implies the משנה’s היתר must be grounded in תולש לאו גוזז, and it then asks whether רבי יוסי בן משולם himself holds דבר שאינו מתכוון אסור. A ברייתא about פרה אדומה with black-tipped hairs cites רבי יוסי בן משולם permitting גוזז במספרים ואינו חושש, and Rashi explains this as דבר שאינו מתכוין while Tosafos explains the term as borrowed because the intent is only to remove the black part. The שיעור records an explanation that איסור גיזה in קדשים applies when one wants the wool, while here the goal is to render the פרה usable, and the גמרא answers that פרה is different, first by asserting it is not subject to גיזה and then by grounding that in קדשי בדק הבית rather than קדושת הגוף.
- The גמרא maintains there remains an איסור דרבנן but permits cutting because פרה דלא שכיחא, with one explanation tying this to the משנה in מסכת פרה that there were only seven פרה אדומהs and another tying it to the rarity of finding a qualifying parah. The גמרא suggests redeeming the parah to חולין, cutting the hair, and re-consecrating it, but answers דמיא יקירא and then challenges this from שמואל’s rule that הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. The sugya resolves that שמואל’s rule is only בדיעבד and not לכתחילה, and the שיעור adds explanations for why פדיון works on a פרוטה including אין אונאה להקדש and the idea that פדיון primarily removes איסור rather than transferring ownership.
- An איבעית אימא concludes Rav can follow רבי יוסי בן משולם while רבי יוסי בן משולם does not follow Rav, so Rav maintains דבר שאינו מתכוין אסור while רבי יוסי בן משולם holds דבר שאינו מתכוין מותר. Rav אשי בשם ריש לקיש limits the משנה’s תלישה to ביד and forbids בכלי, and the גמרא resolves the משנה’s reference to a קופיץ by reading it as לקופיץ, meaning the hair is moved by hand to enable use of the knife. The גמרא then asks whether removing wool to show a מום is permitted לכתחילה or בדיעבד and proves from a ברייתא and from the word וכן in the משנה that it is permitted לכתחילה.
- The משנה rules on שיער בכור בעל מום שנשר וניחו בחלון and then שחט, with עקביא בן מהללאל מתיר and חכמים אוסרים, and רבי יהודה attributes the חכמים’ concern to the risk of delaying שחיטה and coming to גיזה ועבודה. רבי יוסי responds that עקביא’s היתר applies instead to hair that fell off and afterward the animal died, and the sugya clarifies that when hair fell and the animal was then slaughtered everybody permits it. Rav אסי אמר ריש לקיש confines the dispute to a case where a מומחה already declared the מום before the hair fell, with חכמים still decreeing גזרינן דלמא שהי ליה and עקביא not extending that concern, while if a מומחה had not yet declared the animal a בעל מום then even עקביא forbids the hair.
- A challenge from a ברייתא about בעלי מומים שנתערבו באחרים is brought, and רב נחמן אמר רב אבוה reinterprets it as גיזת בכור בעל מום שנתערבו בגיזי חולין, identifying תנא קמא as רבי יהודה and reading רב יוסי’s יבוקרו as checking if the מום is קבוע or עובר. Rava redefines יבוקרו as conditioning the ruling on whether a מומחה had already permitted it, aligning רב יוסי with ריש לקיש. The sugya then presents an alternate interpretive track through רב חייא בר אבין אמר רב יוחנן, where the dispute is about searching and not finding, paralleling רבי מאיר and חכמים on חזקת טומאה, and through רב אסי, where the dispute is about searching and finding, paralleling רבי and רבן שמעון בן גמליאל on שדה שאבד בה קבר.
- A final ברייתא states that one who plucks wool from a בכור תם, even if a מום is later born and it is slaughtered, the wool remains אסור, and the gמרא infers that a בעל מום without expert authorization might be treated differently. The gמרא answers that any case where לא התיר מומחה is halachically called תם, even if physically a מום exists, and therefore the rule stands that hair detached before expert authorization remains אסור even after שחיטה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions