Bechoros 17
Summary
- The שיעור learns מסכת בכורות דף י"ז עמוד א' from “רחל שילדה מן עז” and follows the גמרא’s effort to identify what רבי מאיר and חכמים argue about in a ברייתא of רחל בת עז or עז בת רחל, moving through rejected explanations in בכורה and *reishit ha’gez*, a proposal that the dispute is about *oto ve’et beno* and *chosheshin l’zera av*, and concluding with several readings that return the מחלוקת to בכורה in cases involving lineage across generations or partial סימנים. The sugya then narrows rules of קרבנות and lineage through ר' יוחנן’s statement about שעיר של ראש חודש and supporting פסוקים that exclude כלאים and *nidmeh*, develops the principle of “צמר שלא נשתנה” for כלאים, תכלת, and נגעים with major disputes among ראשונים and later applications, and brings analogies about שינוי through נסכים and agricultural adjacency. The משנה then turns to twin births and the dispute of אפשר לצמצם versus אי אפשר לצמצם with practical rulings of רבי יוסי הגלילי, חכמים, רבי טרפון, and רבי עקיבא, and the גמרא begins testing whether אי אפשר לצמצם applies *b’yedei adam* using ראיות from the מזבח, כלי המקדש, and a כלי חרס that breaks into two equal pieces.
- A previous משנה establishes that when a sheep bears an offspring that looks like a goat or vice versa, no חיוב בכור applies if there is no resemblance between mother and child, and a חיוב applies if there is some resemblance. A ברייתא brought by רב אושעיא from נהדא states that in a case of רחל בת עז or עז בת רחל, רבי מאיר מחייב and חכמים פוטרין. רב אושעיא asks רבא to ask רב הונא what halachic issue the ברייתא addresses.
- The גמרא rejects reading the ברייתא as a dispute about בכורה because רבי מאיר accepts the rule of “עד שיהא הוא שור ובכורו שור,” requiring mother and offspring to match for בכורה. The גמרא proposes that רבי מאיר’s חיוב refers instead to *reishit ha’gez*, the gift of first shearings to a כהן. The גמרא challenges this from a teaching of דבי רבי ישמעאל that כבשים שצמרן קשה are פטור מראשית הגז based on “ומגז כבשי יתחמם,” and the שיעור explains that the point is which hair is usable for clothing and that only sheep’s wool qualifies, not goat hair.
- The בריסקר רב observes that even if a sheep that bears a goatlike child is not obligated in *reishit ha’gez*, a goat that bears a sheeplike child would be obligated because goats are exempt only due to useless wool, and useful wool triggers the חיוב. The sugya then remains unresolved about what topic רבי מאיר and חכמים dispute in the ברייתא.
- The גמרא suggests the case is ברחל שילדה מין עז ואביו תייש, where father and offspring look alike, and the dispute is whether חוששין לזרע אב לענין *oto ve’et beno*. The שיעור records a מחלוקת ראשונים whether, on חכמים’ view of אין חוששין לזרע אב, the mother-child prohibition still applies regardless of appearance or falls away because father does not count and mother does not resemble the child. The גמרא challenges this framing because the question of counting the father is already treated in חולין in the מחלוקת חנניה ורבנן, so this does not explain why the ברייתא needs the special case.
- The גמרא returns and says the מחלוקת is לעולם בבכורה and sets the case as ברחל בת רחל בת עז, where mother and child look like sheep but the grandmother was a goat. One side holds בתר אימיה אזלינן so the offspring is not *nidmeh* and is חייב בבכורה, and the other holds בתר אימיה דאימיה אזלינן so the goat ancestry classifies it as *nidmeh*. The שפת אמת states that even if רבי מאיר says חייב בבכורה here, he means it must be given to the כהן and not that it may be offered on the מזבח.
- A second reading sets the case as ברחל בת עז בת רחל, where the child is a sheep, the mother is a goat, and the grandmother was a sheep. One view holds חזרה שהיות למקומה so the family identity is sheep and the offspring is not *nidmeh* and carries חיוב בכור to the כהן, while the other holds לא חזרה שהיות למקומה so the mismatch between mother and child makes it *nidmeh*.
- רב אשי interprets the dispute as a case of partial resemblance, “כגון שיש בה מקצת סימנים.” He identifies “חכמים” here as רבי שמעון, who requires that “עד שיהיה ראשו ורובו דומים לאמו,” while רבי מאיר holds minimal resemblance suffices for בכורה.
- ר' יוחנן says רבי מאיר concedes regarding “שעיר של ראש חודש” that “דבעינן בן שעירה,” requiring perfect lineage, derived from “אחד המיוחס אבות מששת ימי בראשית,” and תוספות extends this to all רגלים. The שיעור brings a *vort* that this teaches reliance on רוב for animal lineage, and the מפרשים distinguish between a “רוב” of מציאות and a halachic majority like בית דין or meat found in the street, with an illustration from ברכות about continuing שמונה עשרה even “אפילו נחש כרוך על עקבו” because most such snakes do not bite. The גמרא asks why this rule is not already learned from “שור או כשב או עז כי יולד,” reading “או” as excluding כלאים and *nidmeh*, and answers that both sources are needed to extend disqualification beyond non-resemblance to mother and to distinguish קרבן חובה from נדבה, with a major מחלוקת אחרונים about whether disqualification requires perfect יחוס for all offerings or only for חובה or public offerings.
- רב אחא בר יעקב teaches that all agree “דאין לוקין על צמר משום כלאים” in this *nidmeh* wool, deriving “צמר” from “פשתים” in “לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו,” as “מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה.” The רמב"ם holds there is no דאורייתא כלאים here and only a דרבנן concern of מראית עין, while other ראשונים as ruled by the גר"א hold there is an איסור דאורייתא without מלקות. The מפרשים connect this to the standard proof that ציצית of שעטנז demonstrates “עשה דוחה לא תעשה,” challenging how that proof works if one could avoid דאורייתא שעטנז by using *nidmeh* wool, and the שיעור notes the imperfection that even the גר"א concedes this לא תעשה lacks מלקות.
- The שאגת אריה asks how a כהן may wear the שעטנז אבנט in a ספק עבודה such as a ספק חטאת העוף in נדה. The מנחת חינוך answers by making the אבנט from *nidmeh* wool to avoid שעטנז and then challenges why not do so for every אבנט, answering that insufficient such wool exists, while רב אלישיב reframes the מחלוקת as whether *nidmeh* material is considered “wool” at all. רב אלישיב explains that on the רמב"ם’s side it is not wool, and therefore an אבנט made from it would not satisfy the requirement of wool for the אבנט.
- רב פפא states that all agree such צמר is פסול לתכלת from “לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך” with the same “פשתן שלא נשתנה” derivation, and אחרונים debate whether this פסול applies only to תכלת or to all threads. רב נחמן בר יצחק adds that such צמר is not מטמא בנגעים from “בבגד צמר או בבגד פשתן” with the same derivation. The מפרשים debate dyed wool as “נשתנה” and whether that would imply vast leniencies in שעטנז, and they distinguish between a שינוי inherent from birth in *nidmeh* and a later change from dyeing that begins with real wool.
- רב אשי cites that if one drapes a grapevine over a fig tree, the resulting wine is פסול לנסכים, learned from “זבח ונסכים” as “מה זבח” cannot be *nidmeh* so “אף נסכים שלא נשתנו.” The ראש uses this as a source for a chumra not to use יין מבושל for קידוש because it is “נשתנה.” The ב"ח asks about an אתרוג that absorbs another fruit’s aroma from nearby growth and rules the אתרוג remains כשר. רבינא challenges the linen principle by asking about “הדלה פשתן על גבי היגה,” and the answer distinguishes that “זה נשתנה ריחו וזה לא נשתנה ריחו,” with ראשונים explaining either that linen does not change aroma or that any change is insignificant and not treated as “נשתנה.”
- The משנה teaches that a רחל שלא ביכרה that bears two זכרים and “יצאו שני ראשיהם כאחת” yields רבי יוסי הגלילי’s ruling “שניהם לכהן” from “הזכרים לה’,” based on אפשר לצמצם. The חכמים hold אי אפשר לצמצם so only one is בכור, and they say “אחד לו ואחד לכהן,” with רבי טרפון ruling “הכהן יבור לו את היפה” and רבי עקיבא ruling “משמנין ביניהם” under המוציא מחבירו עליו הראיה. The שיעור explains that on רבי עקיבא’s approach each side must treat its animal as ספק בכור and wait until a מום to use it, and the ישראל remains obligated in מתנות because the retained animal may not be בכור, while the משנה speaks mainly from the ישראל’s perspective because only he has the מתנות issue or because it refers to a period without קרבנות.
- The משנה rules that if one of the two dies, רבי טרפון says “יחלוקו,” which the שיעור explains as a retraction from his earlier stance that the better one is certainly the בכור, while רבי עקיבא maintains “המוציא מחברו עליו הראיה.” The משנה adds that if a זכר ונקבה are born together, “אין כאן לכהן כלום,” and the שיעור explains that רבי יוסי הגלילי treats the נקבה as a חציצה preventing פטר רחם, רבי עקיבא claims the נקבה was first under המוציא מחבירו עליו הראיה, and many מפרשים say רבי טרפון concedes here because unlike two זכרים there is a real possibility the כהן is entitled to nothing.
- דבי רבי ינאי infer from רבי יוסי הגלילי that if אפשר לצמצם applies בידי שמים then it certainly applies בידי אדם. The גמרא asks the רבנן position whether אי אפשר לצמצם applies only בידי שמים or also בידי אדם, with רש"י explaining that humans can act slowly and coordinate simultaneity while heaven’s processes are instantaneous, and תוספות explaining that b’yedei adam may be more observable and measurable than b’yedei shamayim.
- The גמרא tests b’yedei adam through the חוט הסיקרא around the מזבח dividing דמים העליונים and התחתונים and answers that people keep distance and apply blood in safe zones rather than relying on exact midpoint placement. The גמרא asks from מדות כלי and מדות מזבח and answers that since רחמנא אמר עביד, humans do what they can and “וכהיכא דמצית למיעבד, ניחא ליה,” supported by “הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל,” and the שיעור applies this to making תפילין square and to duplicating the קטורת formula per the מנחת חינוך. The גמרא brings a משנה that if a כלי חרס breaks into two equal halves both are טמאים “לפי שאי אפשר לצמצם,” and רב אשי answers that כלי חרס breaks with gashes and an uneven line, so that case does not prove a universal rule against אפשר לצמצם b’yedei adam.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions