Bechoros 16
Summary
- Today’s שיעור on מסכת בכורות דף ט"ז begins with the גמרא clarifying a ברייתא about ולדות of פסולי המוקדשין and whether they can be redeemed or assigned קדושת קרבן, then resolves an apparent contradiction to רב הונא by explaining that the ברייתא’s phrasing is stylistic and that רב הונא still requires “מכניסו לכיפה.” The שיעור then treats שחוטי חוץ in these cases, introduces רב הונא’s גירסא that yields חיוב by דוקין שבעין according to רבי עקיבא’s rule “אם עלו לא ירדו,” and develops the דין that פסולי המוקדשין make תמורה both before and after פדיון while their תמורה after פדיון is left to die. The גמרא supports this with a ברייתא deriving deaths from “ממעלי הגרה” and “ומפריס פרסה טמא,” then analyzes the interplay between פסוקים and הלכה למשה מסיני and what that reveals about the force of הלכה למשה מסיני. The משנה then moves to צאן ברזל from an עכו"ם and the בכורה exemptions across generations, reconciles this with the ריבית prohibition in בבא מציעא through רבא’s model of “יד עובד כוכבים באמצע,” and ends with a מחלוקת and attempted proofs about how many generations remain פטור, including how to read a supporting ברייתא.
- Today’s section begins from אמר מר on דף ט"ז עמוד א' and treats a ברייתא parallel to the משנה about an animal that was מקדיש, became פסולי המוקדשין, and produced ולדות. The ברייתא rules that if the animal became pregnant while קדוש, was redeemed, and the child was then born, those offspring “אין נפדין תמימים” and “אין מתפיסין לכל זבח שירצה,” and the גמרא infers that they may be redeemed once they become בעלי מומין and may be assigned the same זבח as the mother. The explanation frames a case where the mother was healthy at הקדש, then became a בעל מום, was redeemed, and only afterward the baby was born, and it presents the strategy of designating the fetus in the womb as the same type of קרבן as the mother to strengthen its קדושה so that later redemption becomes possible.
- The גמרא then asks “לימא תיובתא דרב הונא” because רב הונא had ruled “מכניסו לכיפה” for this offspring, implying there is nothing constructive to do. Rav Huna answers that in truth even בעלי מומין are not redeemed here, and the language “אין נפדה תמים” and “לכל זבח שירצה” is taught for stylistic symmetry with the ברייתא’s רישא, where a בעל מום was originally sanctified and the offspring have no קדושה and can be redeemed even while תמים. Rav Huna maintains that in the second case, the offspring of פסולי המוקדשין have no remedy and must be put into a cell and left to die.
- The ברייתא states “והשוחט בחוץ פטור” in both the רישא and the סיפא, and the שיעור explains that liability for שחוטי חוץ applies only to something fit for the מזבח, while a בעל מום cannot be brought. The אחרונים challenge why the ברייתא needs to state פטור in the first case if the second case already establishes פטור even where the original הקדש was valid.
- Rav Huna addresses this by asserting a different גירסא in the סיפא that reads חייב, and he establishes it in the case of דוקין שבעין and according to רבי עקיבא who says “אם עלו לא ירדו.” Under רבי עקיבא, an animal with דוקין שבעין that was sanctified while תמים, and later developed that מום, retains a kind of standing on the מזבח once placed there, so שחוטי חוץ becomes a חיוב. In the רישא, where the animal was already a בעל מום at הקדש, even רבי עקיבא agrees “אם עלו ירדו,” so שחוטי חוץ remains פטור there.
- The ברייתא teaches “בין לפני פדיונם בין לאחר פדיונם עושים תמורה,” even though the ולד born after פדיון is treated “כצבי וכאיל.” The שיעור frames the question why תמורה is treated more stringently than ולד, and presents תוספות as viewing the distinctions as גזירת הכתוב, while the Brisker Rav and the סטייפלר in קהלות יעקב define ולד קדשים as an extension of the mother’s קדושה, which fails once the mother is psulei מוקדשין and redeemed because it retains only minimal restrictions like גיזה ועבודה. The same approach defines תמורה as a person-initiated creation of הקדש, so even when the source animal’s קדושה is weak, the human act can generate an effective תמורה.
- Rav נחמן בשם רב אבוה rules that “ותמורתה לאחר מיתה,” and the גמרא explains that it cannot be offered because it comes from “קדושה דחויה,” and it cannot be redeemed because “לא אלים למצוות פדיון,” so “הלכך מיתה.” Rav עמרם objects that it should instead wait for a מום and then be eaten by the owners, like תמורת בכור ומעשר, and he cites the משנה in מסכת תמורה that תמורת בכור ומעשר and their offspring are eaten when they become בעלי מומין, while the שיעור notes a מחלוקת ראשונים whether “בעלים” for תמורת בכור means the כהן or the original ישראל owner.
- אביי answers “זה שמו עליו וזה שמו עליו” and treats the name as determinative: תמורת בכור ומעשר inherits the identity of בכור ומעשר and is therefore eaten at its מום, while this case is “תמורת קדשים” and קדשים are eaten only through פדיון. Since this תמורה is not subject to effective פדיון due to its low-level קדושה, it must be left to die.
- The גמרא states “תניא כוותיה דרב נחמן” and brings a ברייתא deriving “תמורת פסולי המוקדשין שמתה” from “ממעלי הגרה.” The שיעור explains the surplus character of the פסוק that begins with kosher סימנים and then highlights the camel and pig, and it notes that one appearance of the פסוק was already used earlier on דף ו to teach “היוצא מן הטמא הוא טמא,” leaving the second appearance available for further דרשה.
- The גמרא challenges that the words are needed for “חמש חטאות מתות,” and answers that “ומפריס פרסה טמא” yields the חמש חטאות, while “מעלה גרה” yields תמורת פסולי המוקדשין. A further challenge states “חמש חטאות מתות הלכתא גמירי לה,” and the sugya moves to תמורת אשם, then challenges again that “תמורת אשם נמי הלכתא היא,” and ultimately concludes that “לעולם חמש חטאות מתות,” and that “ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא.” The g’mara explains that without the פסוק one might think the rule is only רעייה, and the הלכה teaches מיתה, while without the הלכה one might think there is only איסורא without a לאו, and the פסוק teaches the לאו.
- The שיעור extracts that הלכה למשה מסיני is treated as אסור מדאורייתא, yet it does not itself constitute a לאו or עשה, and it analogizes this to “חצי שיעור אסור מן התורה.” It also notes an אחרונים’ proof that ספק הלכה למשה מסיני follows the same ספק לחומרא framework as other דאורייתא, because the גמרא does not distinguish them as a נפקא מינה. The גמרא then offers “ואי בעית אימא” to use a היקש between “ממעלה גרה” and “מפריס פרסה,” learning that just as the latter yields מיתה so too the former yields מיתה, and the שיעור states that this shows one can construct a היקש that relies on a הלכה למשה מסיני.
- The משנה introduces צאן ברזל and frames a Jew receiving livestock from an עכו"ם under a valuation arrangement with repayment obligations, with the שיעור presenting differing explanations of the mechanics in רש"י, רשב"א, and תוספות. The משנה rules that “המקבל צאן ברזל מן העכו"ם” has offspring “פטורים” from בכורה, while “ולדי ולדותיהם” are “חייבים,” and that if the offspring are placed as collateral “העמיד ולדותיהם תחתיהם,” then “ולדי ולדות פטורים” and “ולדי ולדי ולדותיהם חייבים.” רבן שמעון בן גמליאל adds “אפילו עד עשרה דורות, פטורים,” tied to “שהאחריות לעכו"ם,” and the שיעור signals that the גמרא will later clarify what he means.
- The משנה then turns to “רחל שילדה מין עז” or “עז שילדה מין רחל” as פטור מן הבכורה, and rules that if the offspring has “מקצת סימנים” it is חייב, while the שיעור explains that this חיוב means it is given to the כהן to eat as property rather than brought as a קרבן בכור.
- The גמרא infers from the משנה that since the receiver must repay the value, the giver retains ownership-like standing, then challenges with the משנה in בבא מציעא: “אין מקבלין צאן ברזל מישראל” due to ריבית, which implies the animals are “ברשות המקבל.” אביי answers by distinguishing whether the giver accepts “אונסא וזולא,” but רבא rejects this because it contradicts the very meaning of צאן ברזל as a secure arrangement, creates inconsistent terminology between the two משניות, and overlooks that the בבא מציעא משנה could have offered a permissive case even between Jews if such a distinction were correct.
- Rava instead holds “אידי ואידי דלא קביל עליה אונס וזולא” and explains that the difference lies in בכורה law: if the עכו"ם comes for his money and is not paid, “תפיס ליה לבהמה,” and if not, “תפיס ליה לולדות,” so “יד עובד כוכבים באמצע,” and “כל יד עובד כוכבים באמצע פטור מן הבכורה.” The שיעור offers multiple interpretive approaches to what kind of right this is, including practical reality, secular-law enforceability, and a נתיבות model where default allows the עכו"ם to undo the sale and reclaim animals and offspring. The שיעור raises and answers a question about tax liens by distinguishing general foreclosure power from a relationship where the animals are the specific object from which the debt is collected.
- The sugya records Rav Huna’s formulation that “ולדות פטורים, וולדי ולדות חייבים,” and רבי יהודה’s view that “ולדי ולדות נמי פטורים” and only “ולדי ולדי ולדות” are חייב. The גמרא challenges רבי יהודה from the משנה’s implication that “ולדי ולדות פטורים” is only when “העמיד,” and רבי יהודה answers that this דין holds even without collateral and the משנה teaches that even with collateral the same result holds.
- The גמרא then analyzes how רבן שמעון בן גמליאל’s “אפילו עד עשרה דורות” fits each view, explaining that it aligns naturally with רבי יהודה as a direct extension beyond a limited number of דורות, and that Rav Huna reads it as responding specifically to the collateral case where even the תנא קמא concedes some multi-generational exemption. A concluding ברייתא states “המקבל צאן ברזל מעובדי כוכבים, וולדות פטורים, וולדי וולדות לא,” and the sugya presents alternative readings that generate “תיובתא” and show each position reinterpreting the phrase “הן וולדותיהם” to preserve its own generational line between פטור and חיוב.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions