Bechoros 13
Summary
- Today’s *shiur* learns מסכת בכורות דף יג and begins at the last משנה of the פרק, where פדיון is repeatedly set as the preferred path over an alternative outcome, and where the sugya moves from פטר חמור and עריפה through parallel Torah models of priority—אמה העבריה, יבום וחליצה, and redeeming a consecrated בהמה טמאה—before transitioning into the opening halachos of בכור בהמה טהורה and the legal structure of business with an עכו"ם, especially what “בדיניהם” means for קנינים, how that impacts חיוב בכורה, and how later אמוראים and ברייתות test whether money or *meshichah* creates acquisition, alongside practical ramifications such as מכירת חמץ and ethical obligations like מחוסרי אמנה.
- A firstborn donkey requires פדיון, preferably with a שה and otherwise with its value, and the תורה also commands: ואם לא תפדה וערפתו. The משנה rules that if one does not want to redeem it, he decapitates it from behind and buries it, and it states that מצות פדיה קודמת למצות עריפה because the פסוק makes עריפה contingent on failure to redeem. The רמב"ם holds that עריפה is also a מצוה but פדיון is preferable, while the ראב"ד rejects calling עריפה a מצוה because the Torah framework treats it as a קנס, especially since רבי שמעון agrees that after עריפה it becomes אסור בהנאה because the owner chose an outcome that leaves both himself and the כהן with nothing. רב חיים קניבסקי in דרך אמונה and רב וואזנר in שאלות ותשובות שבט הלוי state that even the ראב"ד agrees that if the פטר חמור is already 30 days old and the owner lacks a sheep or equivalent value, then עריפה becomes a מצוה because the תורה insists that something be done at that stage.
- The חתם סופר explains that the three בכור-related mitzvos correspond to three experiences of יציאת מצרים: פדיון הבן aligns with כלל ישראל’s physical salvation, giving the firstborn kosher animal to the כהן as a קרבן expresses spiritual salvation, and פטר חמור represents מכת בכורות. The חתם סופר says that עריפה fits the symbolism because Egyptian firstborns died and עריפה likewise causes death, even though the תורה prefers רחמנות through פדיון because the חמורים carried the baggage when leaving מצרים. The משנה’s preference for redemption still leaves room for עריפה because that act matches what פטר חמור is meant to recall.
- The תורה provides multiple ways for אמה העבריה to go free, including six years, physical maturity, ייעודה, and פדיון based on the remaining term’s value. The משנה rules that מצות ייעודה קודמת למצות פדייה based on אשר לא יעדה והפדה. The text presents a debate whether פדיון here is itself a מצוה or merely an option for exit rather than the Torah’s preferred fulfillment.
- The משנה states that מצות היבום קודמת למצות חליצה, and it explains that this was בראשונה when people intended לשם מצוה. The משנה continues that nowadays, when intentions are not assumed to be לשם מצוה, חכמים rule that מצות חליצה קודמת למצות יבום. The מפרשים debate whether חליצה is itself a מצוה or whether the true מצוה is יבום and חליצה is only a mechanism enabling the woman to remarry, and the text cites that המנחת says the תורה prefers יבום. The שולחן ערוך’s נוסח הברכה for חליצה includes אשר קדשנו במצותיו וצונו במצוות וחוקים של אברהם אבינו, and the מפרשים explain that חליצה uniquely signals doing the act purely because Hashem commanded it, since it yields no personal gain and even involves public elements of discomfort like removing the shoe and spitting. The explanation connects this to the גמרא that אברהם אבינו fulfilled all מצוות before they were given, with the stated answer that someone who does מצוות לשם שמים inherently recognizes what is רצון השם.
- The תורה requires that a consecrated בהמה טמאה be redeemed, and the משנה distinguishes that if the one who was מקדיש redeems it he adds a חומש, while another redeemer does not. The משנה rules מצוה גאולה באדם and he comes before everyone else, based on ואם לא יגאל ונמכר בערכך. The ראשונים debate whether this preference is because הקדש benefits from the added חומש or because the תורה prefers the original מקדיש to redeem regardless of the חומש. The בריסקר רב explains that after הקדש there is no ordinary ownership, so the rule targets the identity of the מקדיש rather than an owner, and this framework explains the זבחים question whether the obligation of חומש relates to the “owner,” the מקדיש, or the מכפר.
- The next sections move from פדיון פטר חמור to בכור בהמה טהורה, where an unblemished firstborn kosher animal is given to a כהן and brought as a קרבן and a blemished one becomes the כהן’s property. The משנה rules that if one buys or sells the fetus of an עכו"ם’s cow, sells such an animal to an עכו"ם אף על פי שאינו רשאי, becomes a partner, receives or gives an arrangement of קבלה to share offspring, then the animal is פטור מן הבכורה because the Torah says בישראל אבל לא באחרים. The text explains that the focus on a פרה reflects בהמה גסה and the rabbinic prohibition against selling it to an עכו"ם, citing עבודה זרה’s reasons of שביתת בהמתו and the concern of מחמר near שבת. The משנה states הכהנים והלויים חייבים in בכור בהמה טהורה and that their exemption applies only to פדיון הבן and פטר חמור, and the text records a מחלוקת where the ש"ך requires a לוי’s בכור to be given to a כהן while מהרי"ט אלגאזי allows the לוי to keep it until it becomes a בעל מום and then retain it.
- The גמרא asks why the מסכת begins with פטר חמור and only afterward teaches בכור בהמה טהורה, since the latter is קדושת הגוף and the former is קדושת דמים. The גמרא reports two answers from מערבא: the opening follows what is beloved per רבי חנינא because of either גזירת הכתוב or הכרת הטוב to the donkeys that carried baggage from מצרים, and alternatively it begins with פטר חמור because the topic is קצר and contained in one פרק before moving to the main subject. רב יעקב מאיר שכטר שליט"א explains that רבי חנינא’s framing makes פטר חמור represent two יסודות in יידישקייט, namely accepting Hashem’s גזירת הכתוב and cultivating הכרת הטוב.
- The sugya introduces the dispute of רבי יוחנן and ריש לקיש about whether מדאורייתא acquisition between Jews is by כסף or by משיכה, and רבי יוחנן attributes the rabbinic requirement of משיכה to גזירה שמא יאמרו נשרפה חטיך בעליה. A teaching of ריש לקיש בשם רבי אושעיא states that when a ישראל gives money to an עכו"ם for an animal “בדיניהם,” even without משיכה he acquires and the animal is חייבת בבכורה, and when an עכו"ם gives money to a ישראל “בדיניהם,” even without משיכה he acquires and the animal is פטורה מן הבכורה. The גמרא challenges what “בדיניהם” means and rejects deriving it from the קניני עבד כנעני because that would imply שטר and חזקה should also work for מטלטלין and because Israel-to-Israel transactions show that גוף may be acquired by כסף while ממון requires משיכה. אביי explains “בדיניהם שכתבה תורה” from או קנה מיד עמיתך, reading that with עמיתך the קניין is משיכה while with עובדי כוכבים it is כסף, and the גמרא rejects alternatives that would deny any קנין with an עכו"ם or require both כסף and משיכה. The text records an אחרונים dispute where some infer that only Torah-described קנינים work with an עכו"ם, while the חתם סופר holds that any commonly accepted commercial kinyan is effective, framing this as relevant to the validity of מכירת חמץ.
- The גמרא asks how אמימר, who holds that משיכה works by עכו"ם, fits with the earlier framework. The sugya shows that if אמימר follows רבי יוחנן, then מדאורייתא מעות קונות for Jews and the contrast implies that with an עכו"ם the operative kinyan is משיכה, and חז"ל later imposed משיכה even Jew-to-Jew because of the fire concern. The text adds two teachings on the phrase “דבר תורה מעות קונות,” one that learning Torah requires the same effort people expend for money, and one from the מודז'יצר רבי in דברי ישראל that investment in Torah brings blessing of money. The גמרא then says that if one follows ריש לקיש and both Jews and עכו"ם use משיכה, the phrase is used instead to derive that אונאה applies to a brother Jew but not to a כנעני, while clarifying through the מפרשים that אונאה remains אסור even if its civil restitution rules do not apply, and it adds that a פסוק is also needed to exclude אונאה by הקדש.
- A ברייתא teaches that one who buys פרוטות from an עכו"ם and finds עבודה זרה among them returns it if he performed משיכה before paying, but if he paid and then performed משיכה he must take the benefit to ים המלח. The גמרא challenges this against the view that מעות קונות by an עכו"ם and answers that the case is where the עכו"ם accepted to transact according to דיני ישראל, and the קצות uses this to claim that any kinyan accepted by both parties is valid, which the חזון איש rejects by interpreting it as a form of סילוק. The sugya re-reads the ברייתא to make משיכה decisive and then asks why the first case can still be reversed, leading to Abaye’s and Rava’s analyses of מקח טעות and the appearance concern of “כעבודה זרה ביד ישראל,” and to Abaye’s further claim that after paying one should have examined the goods and may lose the טענת מקח טעות. The משנה למלך derives from this a limitation that מקח טעות applies only where examination was not possible, while many פוסקים disagree.
- Ravina interprets the first case as a reversal “בדברים,” invoking the principle that backing out without a kinyan reflects דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה. The גמרא limits that obligation to ישראל מישראל because ישראל קיימי בדבורייהו, while ישראל מעכום is not bound by that standard when there was no kinyan. The text adds an explanation that מחוסרי אמנה can be read as מחוסרי אמונה, because backing out reflects a failure to live with השגחה פרטית, while keeping one’s word expresses אמונה that the transaction occurred because הקדוש ברוך הוא willed it.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions