Bechoros 10
Summary
- The שיעור continues מסכת בכורות דף י׳ from דף ט׳ עמוד ב׳ and frames רבי יהודה and רבי שמעון around whether a פטר חמור is אסור or מותר בהנאה, then narrows to רבא’s claim that even רבי שמעון agrees that לאחר עריפה the פטר חמור becomes אסור בהנאה via a גזירה שוה of עריפה from עגלה ערופה. The גמרא brings a ברייתא about טומאת אוכלין listing multiple איסורי אכילה and איסורי הנאה, contrasts רבנן and רב שמעון on whether אסור בהנאה can be called אוכל, and treats בשר בחלב as a special case for רבי שמעון either because it is מותר בהנאה for him or because it had שעת הכושר. The sugya tests and revises proposed rationales like איסור חשיבות, introduces the role of מחשבה and הכשר in defining אוכל for טומאה, and explores how שחיטה ללמוד and סימני טהרה affect status. The discussion returns to פטר חמור, cites a ברייתא that seems to place רבי שמעון as מתיר after עריפה, resolves the text to keep the post-עריפה איסור, and ends with versions about קידושין with a פטר חמור and valuation assumptions about פדיון.
- Today's שיעור is מסכת בכורות דף י׳ and begins on דף ט׳ עמוד ב׳ eight lines from the bottom. The earlier מחלוקת states that רבי יהודה holds a פטר חמור before redemption is אסור בהנאה, while רבי שמעון holds it is מותר בהנאה.
- Rבא says רבי שמעון is מודה that לאחר עריפה the פטר חמור is אסור בהנאה. The גמרא explains the reason as גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה, equating the דין to עגלה ערופה where the calf is decapitated in the unsolved murder procedure and is אסור בהנאה.
- Rבא supports his approach with a ברייתא about טומאת אוכלים that includes ערלה, כלאי הכרם, שור הנסקל, עגלה ערופה, צפורי מצורע, פטר חמור, and בשר בחלב as מטמא טומאת אוכלין according to רבנן. The שיעור explains ראשונים’ questions about why שור הנסקל and עגלה ערופה need טומאת אוכלין if they are already נבילה, and gives approaches including cases of שחיטה, or a combination scenario for שיעורים where טומאת נבילה is כזית and טומאת אוכלין is כביצה. The presentation adds that some hold that when the תורה requires עריפה, the act does not render it a standard נבילה, and it repeats parallel questions and answers regarding פטר חמור.
- Rב שמעון says all the listed items are not מטמא טומאת אוכלין because they are אסור בהנאה and food that is אסור בהנאה is not called אוכל. Rב שמעון concedes that בשר בחלב is מטמא טומאת אוכלין because הואיל והיתה לו שעת הכושר, since the meat and milk were each permissible before they were combined. The שיעור brings the חזון איש that when something is אינו ראוי לאכילת כלב it is not אוכל at all, so שעת הכושר does not maintain טומאת אוכלין there, while בשר בחלב remains intrinsically edible food but prohibited.
- Rבי אסי בשם רבי יוחנן grounds רבי שמעון in the פסוק מכל האוכל אשר יאכל, defining אוכל as something you can feed to others, while what you cannot feed to others due to איסור הנאה is אינו קרוי אוכל. The גמרא challenges why רבי שמעון needs שעת הכושר for בשר בחלב, since רבי שמעון holds בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, derived by comparing כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך to ואנשי קדש תהיון לי by טריפה. The גמרא answers that רבי שמעון gives two reasons, one that it is אוכל you can feed to others because it is מותר בהנאה, and another that even on his own logic it had שעת הכושר.
- Rש״י answers that the earlier “fitness” was only when the animal was alive, and alive it is אינו זבוח and therefore not a permitted אוכל. Other ראשונים answer that טומאה is only relevant once the animal is dead, and after death these items never had a שעת הכושר. The sugya attempts to infer that if רבי שמעון allowed פטר חמור after עריפה he should list it with בשר בחלב as מטמא טומאת אוכלין, but the גמרא rejects the inference and says the omission is not a proof.
- The גמרא asks why רבנן say these אסורי הנאה are still מטמא טומאת אוכלין and answers that רבנן said before רב ששת הואיל ואיסור חשיבות. Rש״י interprets this as the תורה’s explicit prohibition treating them as foods for ישראל, while רבינו גרשום treats any Torah-defined איסור as conferring חשיבות, with a נפקא מינה for something also אסור to בני נח like אבר מן החי.
- The גמרא brings a משנה in טהרות about נבלת עוף טהור requiring מחשבה but not הכשר because סופו לטמא טומאה חמורה, and it asks why מחשבה is needed if איסור itself gives חשיבות. The גמרא answers that this משנה follows רבי שמעון, while according to רבנן נבלת עוף טהור would not need מחשבה for טומאת אוכלין. A parallel challenge is brought from a משנה in עוקצין about נבלת בהמה טמאה, נבלת עוף טהור, and החלב שבכפרים requiring מחשבה but not הכשר, and again the גמרא attributes it to רבי שמעון.
- A ברייתא distinguishes נבלת בהמה טהורה in all places and נבלת עוף טהור והחלב בשווקים as requiring מחשבה without הכשר, implying that נבלת בהמה טמאה would also require מחשבה. The גמרא rejects attributing the entire source to רבי שמעון because the סיפא explicitly quotes רבי שמעון that גמל, ארנבת, שפן, and חזיר do not need מחשבה or הכשר because הואיל ויש בו סימני טהרה, so the רישא aligns with רבנן.
- The שיעור explains the interpretive move that for רבי שמעון the presence of one סימן טהרה gives status, tying it to earlier themes of whether סימנים are only a סימן or are a סיבה. The שיעור notes a difficulty raised in the name of ר׳ נחמן זמבא from רבי שמעון’s own positions about births of species, and it raises a practical-style question cited from ר׳ יצחק זילברשטיין about choosing between non-kosher meats with one סימן versus none, with ר׳ אלישיב not accepting that as a practical preference.
- Rבא concludes דכולא עלמא לא אמרינן איסור חשיבה as a standalone principle, and he states that עגלה ערופה and פטר חמור after עריפה, being אסור בהנאה, are certainly not מטמא טומאת אוכלין. The case for רבנן is set as items slaughtered for practice, כגון ששחט ללמוד, and this is linked to a dispute between נימוס and ר׳ אלעזר about whether דם of such שחיטה is מכשיר for טומאה.
- A teaching attributed to נימוס אחיו של ר׳ יהושע הגרסי says one may slaughter an עורב ללמוד בו and דם מכשיר, while ר׳ אלעזר says דם שחיטה לעולם מכשיר. The sugya proposes that the disagreement might involve whether the act of practice שחיטה creates חשיבות, then offers an alternative that ר׳ אלעזר’s reason is that an עורב has סימני טהרה, consistent with the חולין tradition that almost every bird has at least one סימן besides the נשר. The גמרא concludes that the framing “ללמד” highlights how far נימוס maintains his position even with both a שחיטה act and סימני טהרה present.
- A ברייתא states that if one does not redeem, he עורפו בקופיץ מאחוריו and it is אסור בהנאה, דברי רבי יהודה, while רבי שמעון מתיר. The גמרא initially tries to reinterpret the dispute as only מחיים, then rejects that based on the structure and instead reads the entire ברייתא as dealing with the animal while alive, where the רישא concerns הנאת דמיו and the סיפא concerns הנאת גופו including גיזה ועבודה. The גמרא says וצריכא because without both, one might limit either רבי שמעון’s היתר or רבי יהודה’s איסור to only one kind of benefit, and the שיעור notes a טור versus בית יוסף dispute about selling a פטר חמור with disclosure and whether proceeds must be reduced by expected פדיון.
- Rב נחמן בשם רבה בר אבוה repeats that מודי רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור and derives it from וערפת and the parallel עריפה by עגלה ערופה. The גמרא asks who authored the ברייתא and suggests it must be רבי שמעון because רבי יהודה already forbids benefit מחיים, but רב ששת says Rav Safra explains it as רבי יהודה with a needed חידוש that one might have thought עריפה במקום פדיון עמדה and would be מתיר like פדיון, so the ברייתא teaches otherwise. The שיעור quotes רב אהרן קוטלר that for רבי יהודה the איסור הנאה מחיים and the status after death are not one continuous איסור but arise from different sources and rules.
- Rב נחמן brings a tradition from Levi that after עריפה the owner “הפסיד ממונו של כהן” and therefore “לפי כך הפסיד ממונו,” emphasizing that עריפה destroys the כהן’s potential gain from פדיון. The גמרא says the source can be רבי יהודה, where the loss is the difference between the donkey’s higher value and the cheaper שה used for פדיון, or רבי שמעון, where even permitted benefit is reduced by פחת מיתה. The sugya records that ריש לקיש agrees that רבי שמעון is מודה after עריפה it is אסור, while רבי יוחנן or רבי אלעזר is reported in another version as saying the מחלוקת extends to לאחר עריפה as well.
- A version places רב נחמן’s statement on the דין that המקדש בפטר חמור אינה מקודשת, explaining it as לאחר עריפה where even רבי שמעון agrees it is אסור בהנאה. Another version challenges that it fits neither רבי יהודה nor רבי שמעון, since under רבי שמעון it should work with the whole animal and under רבי יהודה it should work at least for the surplus value between donkey and lamb. The resolution sets it as רבי יהודה in a case where the donkey is only worth a שקל and follows רבי יוסי ברבי יהודה that אין פדייה פחות משקל, eliminating surplus value.
- The שיעור notes that “תקדש בכולו” could imply women are not מחויב in פטר חמור, but it is reconciled by saying she can keep the donkey while the man who gave it retains responsibility to provide the שה for פדיון.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions