Chulin 132
Summary
- Today's *shiur* learns מסכת חולין דף קל"ב from דף קל"א עמוד ב' and develops the rules of מתנות כהונה, especially זרוע לחיים וקיבה, by asking whether giving them to a כהנת fulfills the obligation and how that differs from תרומה. The *gemara* brings practices and *beraisos* that frame a dispute over whether “כהן” includes a כהנת, and later attributes practical differences to רבי עקיבא איגר, the רשב"א, and the חתם סופר, especially regarding פדיון הבן. The *gemara* then turns to hybrid animals, defining when מתנות apply to כלאים and כוי and whether the obligation is full or partial, and it proceeds through several *mishnayos* about ספק בכור mixtures, slaughtering for non-Jews, partnerships, and sales that exclude the מתנות. It concludes with enforcement measures against butchers who withhold מתנות, rules for distributing the parts among multiple כהנים, and statements about how these gifts should be eaten *le-mishchah* in a dignified manner.
- Today's *gemara* asks whether one fulfills זרוע לחיים וקיבה by giving them to a כהנת, defined as a woman born to a כהן. The text distinguishes this from תרומה, where a זר or ישראל may never eat, and where a כהנת married to a ישראל may not eat תרומה, while a ישראלית married to a כהן may eat תרומה as long as she is married to the כהן. The text states that זרוע לחיים וקיבה may be eaten even by ישראלים, so the *gemara* is not treating the question as one of who may eat, but whether giving to a כהנת satisfies the giving obligation, and it adds that the same question is included regarding מעשר ראשון being given to a בת לוי.
- The *gemara* states עולא הוה יהיב מתנתא לכהנתא, and רבא challenges him from the *beraisa* that מנחת כהנת נאכלת while מנחת כהן אינה נאכלת. The challenge argues that if כהנת is treated like a כהן, then the verse וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל should apply to מנחת כהנת as well. The text answers in עולא’s name that the תורה speaks of אהרן ובניו and frames the מנחה law as applying specifically to male כהנים.
- The text attributes to דבי רבי ישמעאל the rule כהן ולא כהנת for מתנות כהונה, using ילמד סתום מן המפורש and modeling the exclusion on the מנחה law that applies to בני אהרן. The text attributes to דבי רבי אלעזר בן יעקב the opposite conclusion כהן ואפילו כהנת, deriving it from הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, because the תורה uses “כהן” twice in the verses about the מתנות.
- The text cites רבי עקיבא איגר that the *gemara* yields three approaches to כהנת. The text explains that דבי רבי ישמעאל excludes a כהנת from מתנות כהונה, while עולא treats a כהנת like a כהן in all situations besides קרבן מנחה, and דבי רבי אלעזר בן יעקב includes a כהנת only in מתנות כהונה due to the specific מיעוט אחר מיעוט. The text states that the נפקא מינא is פדיון הבן, where עולא would allow giving the money to a כהנת while דבי רבי אלעזר בן יעקב would not.
- The text quotes the רשב"א that because the כהנת question is a מחלוקת, it should not necessarily be given to a כהנת, yet it holds that a man married to a כהנת does not have to give זרוע לחיים וקיבה from an animal he slaughters. The text states that the רשב"א rules a כהנת certainly cannot receive פדיון הבן money because the תורה says ונתת הכסף לאהרן ולבניו and even עולא agrees לאהרן ובניו means דוקא the בני אהרן. The text cites the חתם סופר that his מנהג in חוץ לארץ was to give מתנת כהונה and to give it to a brother-in-law who was a ישראל married to a כהנת, while he remains strict that פדיון הבן must be done with a כהן and not a כהנת.
- The *gemara* reports רב כהנא אכל בשום אשתו and likewise רב פפא, רב יימר, and רב אידי בר אבין, meaning they received מתנות כהונה because they were married to a כהנת. The text cites the דרכי תשובה that לכתחילה the מתנות should be given directly to the כהנת and she then shares with her husband. The text cites the מהרש"ל that one can give מתנות to a כהנת and that it is preferable to give to a ישראל תלמיד חכם who is married to a כהנת over a כהן who is not a תלמיד חכם, and it records later debates whether the wife’s agreement is required or whether מה שקנתה אשה קנה בעלה allows direct giving to the husband regardless.
- The *gemara* rules הלכה כוותיה דרב and הלכה כוותיה דרב חסדא, repeating earlier rulings about לויים and about damaged מתנות having no דין תורה claim. The *gemara* also states הלכה כוותיה דעולא that a כהנת can receive the מתנות, and הלכה כוותיה דרב אדא בר אהבה that לוויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים. The text states that פדיון הבן applies only to ישראלים and is excluded not only when the father is a כהן but also when the mother is a כהנת, and even when the mother is a לוויה.
- The text introduces that זרוע לחיים וקיבה applies only to בהמות and not to חיות, and it frames two questions: whether חוששין לזרע האב and whether the Torah’s “שה” means שה ואפילו מקצת שה or שה ולא מקצת שה. The *beraisa* states הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בכלאים ובכוי, and רבי אלעזר says כלאים from עז ורחל is חייב while מן התיש ומן הצבי is פטור מן המתנות, with תוספות explaining that when the father is a בהמה and the mother is a חיה everybody agrees there is no חיוב because perhaps אין חוששין לזרע האב and the mother determines exemption. The text places the core מחלוקת where the father is a חיה and the mother is a בהמה, with רבנן obligating and רבי אלעזר exempting, because both are מסופק about חוששין לזרע האב and differ over whether partial בהמה status is enough.
- The text asks why, if the father may count and is a חיה, the כהן should not receive only half the מתנות, and it answers in רב הונא בר חייה’s name that “חייב” means חייב בחצי מתנות. The text challenges from a משנה that lists כוי traits and ends וחייב בזרוע לחיים וקיבה, רבי אליעזר פוטר, and it answers that the משנה still means half, and it omits “half” only because earlier examples like חלב and כיסוי הדם do not split into halves. The text then cites רב חיים בריסקר that כיסוי הדם is a דין in the שחיטה, so a ספק חיה requires covering all the blood, while זרוע לחיים וקיבה is a דין in the parts belonging to the כהן, so ספק ownership yields only half.
- The text reports that when רב דימי comes, he says in רבי יוחנן’s name that כוי לרבנן חייב בכל מתנות, not half. The text derives this from the verse “אם שור אם שה,” explaining that “אם שור” includes כלאים and “אם שה” includes כוי, creating a full חיוב. The text explains that רבי אליעזר uses “אם” to teach that one is obligated even when slaughtering only one animal, not only when slaughtering both שור and שה, while רבנן derive that point from מאת זובחי הזבח, and רבי אליעזר uses מאת זובחי הזבח for רבא’s rule הדין עם הטבח.
- The משנה states בכור שנתערב במאה, that if one בכור mixes with a hundred animals and a hundred individuals slaughter them, all are פטורים because each can claim his animal is the בכור and invoke המוציא מחבירו עליו הראיה. The משנה states that if one person slaughters all of them he is פטור על אחד and must give for the rest, and תוספות explains the case is a בכור בעל מום because an unblemished בכור belongs on the מזבח. The *gemara* asks why the כהן cannot argue “אי בכור כולי דידי הוא, ואי לא הב לי מתנותי,” and it answers with רב הושעיא that the case is where the בכור came to the כהן and was sold to a ישראל במומו, so the ישראל claims exemption from מתנות due to the animal’s status and maintains the ספק defense.
- The משנה states השוחט לכותי ולעובדי כוכבים פטור מן המתנות and that a partner with them is פטור but needs to make a recognizable sign. The משנה adds that when a כהן sells an animal to a ישראל excluding the מתנות, the ישראל is פטור מן המתנות. The משנה rules that one who buys the innards and finds the קיבה must give it to the כהן, and if he bought the innards by weight he deducts the value, while if he bought them as a lot he cannot claim a refund because he bought knowing the קיבה belongs to the כהן.
- The *gemara* asks why the משנה does not simply list categories exempt from מתנות, and it answers that it teaches זאת אומרת הדין עם הטבח, that delivery is the obligation of the butcher. The text explains that טובת הנאה, choosing which כהן receives, belongs to the animal’s owner, while the act of delivering belongs to the שוחט. The text records רבא’s דרשה from מאת העם ולא מאת הכהנים that כהנים do not give, and it states that even a טבח כהן can be obligated when slaughtering for a ישראל.
- The narrative says אושפיזכניה דרב טבלא כהן הוה and he was pressed for livelihood, and רב טבלא advised him to partner with a ישראל butcher so that others would join him because of exemption from מתנות. The story then says רב נחמן obligated the butcher anyway and threatened consequences for רב טבלא’s teaching, and רב נחמן cited רב אחא בר חנינא מדרומא בשם רבי יהושע בן לוי בשם זקני דרום that a כהן butcher is exempt for שתים ושלש שבתות but from then on becomes obligated. The text connects “two or three” to the general ש"ס dispute about what creates a חזקה, and it adds that the exemption applies only when דלא קבע מסחתא, but where there is an established store דקבע מסחתא the obligation begins immediately. The text records that תוספות and other ראשונים reject רש"י’s framing and explain that the obligation in the partnership scenario is מדרבנן to prevent evasion, triggered once the business is clearly operating for ישראל customers.
- The text states in רב חסדא’s name that a כהן who does not separate מתנות should be in חרם, and it reports that butchers in חוצא remained in חרם for 22 years. The *gemara* rejects understanding this as a time limit on חרם, distinguishing מצות לא תעשה from מצות עשה and citing the rule that for a מצות עשה like סוכה, לולב, or ציצית, מכין אותו עד שתצא נפשו, with later interpretation questions about whether “עד שתצא נפשו” is punishment or coercion to fulfill. The *gemara* instead explains 22 years as teaching that one may fine without prior warning, citing examples where רבא confiscated an entire leg and רב נחמן בר יצחק confiscated a garment, and the ריטב"א notes that although קנסות are generally not imposed in חוץ לארץ, a great בית דין may do so. The text notes the tension with the earlier מנהג like רבי אלעאי not to give מתנות כהונה בחוץ לארץ and concludes they treated there as at least a מדרבנן obligation.
- The text reports רב חסדא’s ruling that זרוע may go to one כהן, קיבה to another, and לחיים split between two כהנים. The *gemara* reconciles this with a report from מערבא that they divided the זרוע bone by bone, explaining that was in a large animal and that in a smaller animal the זרוע should not be divided, with the ריטב"א implying that for a very small animal one should give זרוע לחיים וקיבה all to one person. The text adds an analogy question about whether the five coins of פדיון הבן may be split among different כהנים, citing the חכמת אדם as permitting even לכתחילה and the חתם סופר as requiring all five to one כהן.
- The text reports רבי יוחנן’s statement that it is אסור to eat from an animal before its מתנות are separated and that doing so is like eating טבלים, and it then states ולית הלכתא כוותיה, permitting eating even before giving. The text reports רב חסדא that מתנות כהונה are eaten צלי and not with חרדל, deriving it from למשחה, לגדולה, כדרך שמלכים אוכלים, and it adds the ראשונים that this is not an absolute requirement of roasting but an instruction to eat in the manner one enjoys and, when choices are equal, to prefer צלי. The text cites the בריסקער רב that this explains יצחק’s request ועשה לי מטעמים כאשר אהב because קדשים are eaten in a dignified way, and it explains that the dignity underscores the כהנים’s leadership role so they do not appear to be receiving in shame but as honored recipients of a מצוה. The text notes the מנהג at a פדיון הבן for the כהן to sit to reflect prestige and records debates whether this royal-style rule applies when a ישראל eats a קרבן and whether it extends from קרבנות to כהנים eating תרומה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions