Chulin 131
Summary
- The שיעור continues מסכת חולין דף קל"א from דף ק"ל עמוד ב' תא שמע and keeps רב חסדא’s הלכה intact that a כהן has no monetary claim when someone damages or eats זרוע לחיים וקיבה, either because of “זה” or because it is ממון שאין לו תובעין. The גמרא brings multiple ברייתות to challenge this and repeatedly answers by reframing the cases as מתנה שלא הורמה כמי שהורמה דמיא, as cases of personal benefit defined as דקמשתרש ליה, or as cases where the מתנות are still intact דאיתנהו בעינייהו. The שיעור then opens a new סוגיא from “וזה משפט הכהנים מאת העם” about whether לויים are included in עם and therefore obligated in מתנות כהונה, concluding that it is a מחלוקת תנאים and that the הלכה follows רב to leave the matter as a ספק with המוציא מחבירו עליו הראיה, alongside the הלכה like רב חסדא.
- Today's שיעור begins with רב חסדא’s teaching that if someone damages or eats the מתנות כהונה of זרוע לחיים וקיבה without giving them to a כהן, the כהן cannot sue for payment. The גמרא earlier gives two explanations: “זה” excludes a monetary claim, or the gifts are ממון שאין לו תובעין because no specific כהן can claim them over another. A ברייתא then states that a בעל הבית who ate פירותיו טבלים and a לוי who ate מעשרותיו טבלים are פטור מתשלומין, deriving from “ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו” that קדשים apply only משעת הרמה ואילך. A later inference treats eating separated תרומה in a מזיד case as generating payment, and the גמרא answers that this is where the כהן already received the produce as טבל and the תנא holds מתנה שלא הורמה כמי שהורמה דמיא.
- The שיעור explains that מתנה שלא הורמה כמי שהורמה דמיא can mean, per רש"י, that a כהן received an entire barrel of טבל and the halacha views the תרומה as already separated, or that the ישראל made a deal with the כהן that all his תרומה will go to him so it is considered already his. The difference between the examples hinges on whether a קנין is required, which depends on whether טובת הנאה is ממון. The שיעור defines טובת הנאה as the ישראל’s right to choose which כהן or לוי receives the gifts, and it records a מחלוקת ראשונים whether this right can be monetized, including whether someone other than the כהן can pay for it. The שיעור raises that if רב חסדא’s reason is specifically ממון שאין לו תובעין, then another ישראל who eats the gifts might be liable to the original owner who lost his טובת הנאה, and the מפרשים ask who would have standing to claim since the owner cannot eat the gifts. A further מחלוקת appears between תוספות and the הרא"ש about how far מתנה שלא הורמה כמי שהורמה דמיא goes, with תוספות treating the כהן’s receipt of the whole barrel as immediately conferring the separations and the הרא"ש limiting recognition until separation occurs.
- A ברייתא about “אנסו בית המלך גרנו” rules that if the government takes produce as payment of a debt (אם בחובו) one remains חייב לעשר, while illegitimate seizure (אם באנפוריא) is פטור מלעשר. The גמרא answers that the debt case differs because דקמשתרש ליה, since the owner benefits by having his obligation discharged. The שיעור brings the חזון איש’s question how one can separate from produce no longer in one’s possession and offers two approaches: separation occurs before seizure, or the case is תרומה/מעשר מדרבנן where חז"ל allow separation even without physical possession. תוספות asks why eating זרוע לחיים וקיבה is not also benefit, and answers that true benefit is paying off an obligation whereas eating supper is optional and thus not משתרש. אחרונים extend this to ask about cases where one must eat or is obligated to eat on שבת יום טוב, implying potential repayment when the meal is necessary.
- The שיעור cites a שולחן ערוך ruling that if one hosts someone for a meal, one may present a bill afterward as זה נהנה וזה חסר unless it was understood to be free. The מהרי"ט challenges this from תוספות’s approach that optional eating is not profit, and the קצות answers by distinguishing two categories: נהנה obligates payment regardless of whether the person “profited,” while משתרש is required only to overcome the barrier of ממון שאין לו תובעין in the מתנות כהונה context. The שיעור frames the סוגיא as requiring more than mere benefit when there is no claimant, whereas ordinary enjoyment creates liability.
- The שיעור brings רב משה using the “אנסו בית המלך” sugya to address whether a head tax can be deducted before calculating מעשר כספים. The אור החיים הקדוש is cited that taxes can be deducted like rent, and רב משה distinguishes between taxes tied to income or property and a universal head tax, arguing from the sugya that a head tax cannot be deducted. The מנחת יצחק is cited as not finding the ראיה compelling. A תשובה in שבט הלוי is presented with three legitimate approaches for מעשר כספים: deduct normal living expenses, deduct only certain categories including a split between head tax and other taxes, or deduct nothing and give on the gross.
- A משנה case is introduced where one buys “בני מעיה של פרה” and the מתנות כהונה are present, requiring giving the קיבה to the כהן. The ruling distinguishes between a simple sale where one gives the gift without deducting from the price and a sale by weight where one deducts the value of what must be given. The גמרא rejects comparing this to המזיק מתנות כהונה because the case is different when the gifts are still present, explained as דאיתנהו בעינייהו, so the issue is allocation rather than suing for destroyed property.
- A ברייתא lists “ט' נכסי כהן” including תרומה, תרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, מתנות (זרוע לחיים וקיבה), דמאי, ביכורים, and הקרן וחומש associated with a גר who dies without יורשים. The גמרא rejects reading “נכסי כהן” as enabling litigation and instead ties it to a משנה teaching that the כהן may use these assets commercially, including buying עבדים וקרקעות and בהמה טמאה, using them for paying a debt, satisfying a כתובה, and purchasing a ספר תורה. The ראשונים explain the special mention of ספר תורה, with the רמב"ן describing it as not an object of practical use and רש"י emphasizing that one may not sell a ספר תורה, yet the ברייתא still permits buying one with these assets. Another explanation presented is that buying a ספר תורה with these funds fulfills the מצוה of writing a ספר תורה.
- The שיעור shifts to the פסוק “וזה משפט הכהנים מאת העם” and states that כהנים are not part of עם and therefore are not obligated in מתנות כהונה. The גמרא then questions the status of לויים, recounting a case of “ההוא לויא דהוה חטף מתנתיה” where a לוי grabs מתנות כהונה, and רב reacts that the לוי is not satisfied that they do not take from him and also grabs for himself. The גמרא explains that רב is uncertain whether לויים are called עם, and therefore the ruling follows המוציא מחבירו עליו הראיה: they do not extract from לויים, but lויים also may not be entitled to seize. The מנחת חינוך is cited that although המוציא מחבירו עליו הראיה is a monetary rule, מתנות כהונה form a category of איסור tied to ממונות where the rule still applies, and the רשב"א is cited that if a כהן seizes from a לוי, the לוי cannot demand it back because the כהן can claim he holds the lוי is obligated.
- A ברייתא enumerates four gifts of the vineyard—פרט, עוללות, שכחה, פאה—three for grain—לקט, שכחה, פאה—and two for trees—שכחה, פאה—and rules that all of these have no טובת הנאה for the owner because “עזיבה” is written, and even an עני owner must leave them as “להזהיר עני על שלו.” The ברייתא distinguishes מעשר עני distributed within the house as having טובת הנאה because “נתינה” is written, yet even an עני must give it, derived by רבא through a גזירה שוה “לגר לגר.” The same ברייתא adds that other מתנות כהונה “כגון הזרוע והלחיים והקיבה” are not taken from a כהן to a כהן nor from a לוי to a לוי, suggesting at first that from a לוי to a כהן one would extract. The גמרא answers that “כגון זרוע ולא זרוע” and reinterprets the reference as מעשר ראשון under רבי אלעזר בן עזריה, then attempts to ground it in the Ezra fine, rejects extracting from the לוי as beyond Ezra’s enactment, and finally resolves it as referring instead to ראשית הגז as the “כגון זרוע” case rather than the actual זרוע לחיים וקיבה.
- Another ברייתא states that matters of קדושה such as תרומה, תרומת מעשר, and חלה are taken from them, while things without קדושה “כגון זרוע לחיים וקיבה” are not taken, and the גמרא again reads “כגון זרוע ולא זרוע” as a reference to מעשר ראשון after Ezra’s fine rather than proof about מתנות. A משנה about “השוחט לכהן או לעובד כוכבים פטור מן המתנות” is brought, and the inference that for a לוי one would be חייב is initially resisted by re-reading it as only “לישראל חייב.” The גמרא then cites an explicit ברייתא that “וללוי ולישראל חייב,” which creates a תיובתא to רב, and רב answers that the issue is תנאי היא.
- Two ברייתות about the סדר כפרה of יום כיפור interpret “עם הקהל” as ישראל and differ on whether “יכפר” includes לויים or instead includes עבדים, yielding the מחלוקת whether לויים are encompassed in עם. The גמרא concludes that רב remains מספקא ליה which תנא is correct and therefore keeps the ספק and applies המוציא מחבירו עליו הראיה. The conclusion brought is דרש מרימר: הלכה כוותיה דרב regarding the uncertain status of לויים, and הלכה כוותיה דרב חסדא that there is no דין תורה monetary claim when someone damages or consumes the מתנות כהונה of זרוע לחיים וקיבה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions