Chulin 129
Summary
- The שיעור learns מסכת חולין דף קכט starting on דף קכח עמוד ב with the ברייתא of החותך בשר מן החי, frames the case as טומאת אוכלין that depends on מחשבה and הכשר, and explains why the order of מחשבה and cutting determines טהרה or טומאה. The גמרא’s question about טומאת בית הסתרים leads to רבי מאיר’s view that טומאת בית הסתרים מטמאה, then to refinements about טומאה דבעיא הכשר versus טומאה דלא בעיא הכשר and Ravah’s answer that the meat had הכשר. The sugya then establishes repeated rules that food only loses the requirement of הכשר when it serves in the role of food, not when it serves as wood, a seat, idolatry, a כלי-patch, a שומר, or building material, and it later clarifies רבי שמעון’s טהרה rulings in the משנה through דרשות of מכל האוכל אשר יאכל and through the idea of הואיל ומעורה מעורה. The end shifts to the last משנה about dangling אבר and בשר in אדם, frames רבי שמעון as holding אבר המת בעלמא לא מטמא, brings a ברייתא with רבי אלעזר and רבי יהושע’s קל וחומר, and closes by tying the מחלוקת to cases of כזית בשר and עצם כשעורה and by presenting later פוסקים’ views on קבורה and ביזיון regarding אבר מן החי, ending with הדרן עלך ערבי פסחים repeated three times.
- The גמרא teaches תנו רבנן החותך כזית בשר מן החי, and אבר מן החי is only possible with בשר גידים ועצמות, while the שיעור cites רש"י that the relevant שיעור is כביצה because the case is טומאת אוכלין. The meat cut from אבר מן החי is not אוכל because no one may eat it, but מחשבה to serve it, described as to a גוי according to רש"י, makes it אוכל. The ברייתא rules that if he חתכו ואחר כך חישב עליו it stays טהור because at the time of cutting it is not אוכל, and if he חישב עליו ואחר כך חתכו it becomes טמא because it becomes אוכל and receives טומאה from contact with אבר מן החי.
- The גמרא says רב אסי לא על לבי מדרשא, and he asks רבי זירא מאי אמר בבי מדרשא, which the מפרשים explain as a request to resolve a difficulty in the known סוגיא. רב אסי challenges why חישב עליו ואחר כך חתכו becomes טמא when the contact is framed as טומאת בית הסתרים and טומאת בית הסתרים לא מטמא, with the model of the פסוק וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים teaching that contact must be separate and noticeable like ידיו. The ראשונים answer that the case is a single chop so it moves from one-piece hidden contact to two pieces not touching, leaving only טומאת בית הסתרים as the relevant moment.
- רבי זירא answers that רב אבא בממלו identifies the ברייתא as רבי מאיר, דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה. The שיעור ties this to the sugya of בן פקועה where a limb that extends is treated as אבר מן החי and רבי מאיר holds it can be מטמא the rest of the fetus despite the hidden-contact problem.
- רב אשי objects that even for רבי מאיר there is a distinction בין טומאה דבעיא הכשר ובין טומאה דלא בעיא הכשר, and טומאת אוכלין is classified as טומאה דבעיא הכשר requiring wetting before it is מקבל טומאה. The שיעור explains this as a weaker טומאה because even contact with a מת makes אוכל only a ראשון לטומאה rather than an אב הטומאה. רבא answers that the meat had הכשר, stated as דאיתמחי בהכשר, so it can become טמא from the אבר מן החי.
- רבה בר רב חנא challenges why הכשר is needed when the meat should be מטמא טומאה חמורה אגב אביו, and the sugya invokes רבי ישמעאל’s principle that הכשר is only required when the result is טומאת אוכלין. The גמרא answers כששימש מעשה עץ שימש, and the ראשונים explain through the model of נבלת עוף טהור that הכשר falls away only when the item functions as food while bearing a higher טומאה. The meat as part of אבר מן החי is treated as not functioning as food but as something like wood, so the waiver of הכשר does not apply.
- אביי cites the דין of כופת שאור שיחדו לישיבה in מסכת פסחים where making hard dough into a seat cancels its חמץ status and makes it a מושב הזב, and he asks why dough ever needs הכשר if it can receive a טומאה חמורה. The גמרא answers that the seat-status is not דאורייתא, because otherwise it would create a category of אוכלים that מטמאים טומאה חמורה and remove הכשר universally. תוספות asks how it can remain in the house if it is still חמץ מדאורייתא, and later מפרשים suggest answers such as ביטול, being not ראוי לאכילת כלב, or no concern of eating, while תוספות remains with a קשיא and מפרשים explain that תוספות holds ביטול requires הפקר and here it is not הפקר because it is kept as a chair.
- אביי brings that תקרובת עבודה זרה כמחוברא דאוכלן and that such food is מטמאה באוהל, which would again imply food can attain טומאה חמורה and remove the need for הכשר. The גמרא answers that this טומאה is not functioning through the item’s status as food but through its use as עבודה זרה, captured as הרי כי שימש מנא אישתמיש.
- אביי adds the case of מחוברא אוכלים ככלים דמו where food used to patch a cracked bowl gains דין כלי and כלי can become an אב הטומאה by שרץ. The שיעור cites Rav Elyashiv’s question why the גמרא repeats a similar challenge to the chair case and answers that the earlier case is a unique מושב הזב while this case is a common כלי-tומאה. The גמרא again responds that the food is not receiving טומאה in its role as food but in the role of a כלי component.
- רב פפא asks from the משנה in מסכת עוקצין: חלב נבילה בכפרים צריך מחשבה והכשר, and the שיעור repeats רש"י that villagers typically did not eat חלב either due to division of meat or because it was a city delicacy. The question assumes the חלב encasing the כוליא acts as a שומר and should convey high טומאה of נבילה, which would remove the need for הכשר. The גמרא answers that the דין of שומר is treated here as not functioning as food, so even if it relates to severe טומאה it does not trigger the rule that drops הכשר.
- רב המנונא cites בית שסכו בזרעים and argues that if such seeds could become טמא through a house’s נגע צרעת, then seeds could reach טומאה חמורה and abolish הכשר, so the sugya answers again that when seeds serve as roofing they are not serving as food. The שיעור raises a גוואלדיגע קשיא about סכך needing to be not מקבל טומאה if roofing material can become טמא via צרעת, and the פוסקים answer that פסול סכך applies only to man-made טומאה while צרעת is not man-made but comes from הקדוש ברוך הוא.
- The sugya asks what רבי שמעון מטהר means because with dangling limbs after death either מיתה עושה ניפול would make it אבר מן החי or lack of it would make it אבר מן הנבילה, both מטמא. The גמרא initially says רבי שמעון ארישא קאי on the case where אבר ובשר המדולדלים בבהמה are מטמא טומאת אוכלין במקומן and צריכין הכשר, and it presents רב אסי אמר רבי יוחנן deriving from מכל האוכל אשר יאכל that only אוכל שאתה יכול להאכילה לאחרים is called אוכל, while אבר מן החי and בשר מן החי are not edible even to a גוי and therefore are not subject to טומאת אוכלין. The שיעור brings the שואל ומשיב’s challenge from ביטול ברוב and the שער המלך’s יסוד that once it is בטל it is not אבר מן החי anymore, so it is not a case of eating אבר מן החי.
- רב זירא suggests an alternative: רבי שמעון’s reason is הואיל ומעורה מעורה, so the dangling piece remains like the living animal and a חי is not subject to טומאת אוכלין. The גמרא supports the idea from יחור של תאנה שנגשף ומעורה בקליפה where רבי יהודה’s reason is הואיל ומעורה מעורה, while חכמים measure whether it can live. The שיעור attributes רבי יהודה’s strong definition of connection to another learned case of a flowerpot with leaves hanging over the ground that still count as מחובר לקרקע despite weak nourishment.
- The גמרא places רבי יוחנן’s דרשה on the מציעתא where נשחטה בהמה and הוכשרה בדמה is דברי רבי מאיר while רבי שמעון אומר לא הוכשרה, and רבי יוחנן explains that food not feedable to others is not called אוכל for טומאת אוכלין. The גמרא challenges assigning that reason because the previous day brought six other explanations and even attributes one to רבי יוחנן, then returns אסיפא to resolve רבי שמעון מטהר as referring to dangling בשר after death. The גמרא explains that the dangling בשר is treated as בשר מן החי because מיתה עושה ניבול, it is אסור to Jews and בני נח, and therefore by רבי יוחנן’s דרשה it is not called אוכל and does not need הכשר or receive טומאת אוכלין.
- The משנה states האבר והבשר המדלדלים באדם are טהורים while alive, and after death הבשר טהור and האבר מטמא משום אבר מן החי ואין מטמא משום אבר מן המת, דברי רבי מאיר, because מיתה עושה ניבול treats it as detached before death. The גמרא challenges רבי שמעון מטהר with the same ממה נפשך between אבר מן החי and אבר מן המת. The גמרא answers that רבי שמעון בעלמא קאמר and argues against the תנא קמא’s implication that אבר המת בעלמא מטמא, with רבי שמעון holding אבר המת בעלמא לא מטמא.
- A ברייתא presents רבי אלעזר saying שמעתי שאבר מן החי מטמא, and רבי יהושע challenges with a קל וחומר that if an אבר from a living טהור person is טמא then an אבר from a dead טמא person should be טמא, and he supports the style of reasoning through מגילת תענית and פסחא זעירא on פסח שני as a קל וחומר framework. רבי אלעזר answers כך שמעתי. The שיעור adds the שואל ומשיב’s psak that despite מגילת תענית becoming בטל, פסח שני remains a יום טוב so a הספד is not said, and it reports later discussion about fasting בה"ב when it falls on פסח שני and a further מחלוקת about making up the missed fast.
- The גמרא asks what difference exists between איבר מן החי and איבר מן המת and answers that כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מן החי are practical differences, citing a משנה in מסכת עדיות with רבי אליעזר, רבי נחוניה בן הקנה, and רבי יהושע disputing טומאה for each case. The גמרא concludes that between תנא קמא and רבי שמעון there is also a difference regarding כזית בשר and עצם כשעורה. The שיעור then raises the practical question of whether איבר מן החי requires קבורה, cites the נודע ביהודה suggesting no חיוב קבורה, cites other פוסקים requiring it, and brings רב משה’s approach distinguishing כפרה from ביזיון so that burial is required for ביזיון but burning may suffice and research use may be permitted where the only concern is ביזיון.
- The שיעור ends with הדרן עלך ערבי פסחים, הדרן עלך ערבי פסחים, הדרן עלך ערבי פסחים.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions