Chulin 128
Summary
- The שיעור on מסכת חולין דף קכח begins from דף קכז עמוד ב and explains the משנה about a בהמה with an אבר or בשר המדולדלים where רבי מאיר rules נשחטה הבהמה הוכשר בדמה and רבי שמעון rules לא הוכשרה, and the גמרא presents multiple ways to define the basis of their מחלוקת in הלכות ידות, הכשר, and the nature of דם שחיטה. The narrative moves from technical interpretations of the מחלוקת to practical halachic applications in בציעת הפת and related שיעורים used by פוסקים, and then broadens into a series of תיקו questions about whether items that are not themselves מקבל טומאה can still serve as a יד. The latter part returns to the משנה’s distinction between טומאת אבר מן החי and טומאת אבר נבלה after the animal dies, derives sources from פסוקים and ברייתות, and clarifies why בשר הפורש מן החי is not מטמא, while mapping disputes among רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא, and רבי about what anatomical components define an “אבר” for טומאה, including parallels in שרצים and why both sets of ברייתות are necessary.
- Today's משנה states that when an animal with a dangling אבר or dangling בשר is slaughtered, רבי מאיר says הוכשר בדמה and רבי שמעון says לא הוכשרה, and the framing assumption is that טומאת אוכלין requires הכשר by contact with liquid. The גמרא asks מאי קמיפלגי and proceeds to develop multiple interpretations for what רבי מאיר and רבי שמעון disagree about.
- Rבא explains that the מחלוקת turns on whether a large animal can function as a יד for a small dangling אבר or בשר such that wetting the בהמה counts as wetting the attached piece. R׳ שמעון holds אין בהמה נעשית יד לאבר, and ר׳ מאיר holds דבהמה נעשית יד לאבר even though the animal is larger and more significant than the dangling piece.
- Abaye says the case is באוחז בקטן ואין גדול עמו and defines the question as whether the dangling part is treated as one unit with the larger piece when the connection is so weak that lifting the small part does not bring the large part with it. Abaye, as explained by רש"י, assumes no one treats the large animal as a יד for the small piece, and instead the dispute is whether partial wetting suffices once the system is treated as one connected “food.” רבי מאיר treats it as הרי הוא כמוהו despite the weak connection, while רבי שמעון treats it as אינו כמוהו and not one.
- ר׳ יוחנן frames the same criterion by challenging a רבי מאיר ruling in מסכת טבול יום about אוכל שנפרס or מחובר במקצתו, where רבי מאיר there states that only if אוחז בקטן וגדול עולה עמו does it count as הרי הוא כמוהו, and otherwise אינו כמוהו. ר׳ יוחנן therefore says מחלפת השיטה, and the narrative records that most ראשונים read this as a reversal between רבי מאיר ורבי יהודה, while רש"י treats it as an exception, and the גמרא asks ומאי קושיא and proposes distinguishing טבול יום from שאר טומאות. A ברייתא with רבי stating אחד טבול יום ואחד שאר טומאות blocks the distinction for רבי, and רב אושעיא explains that according to רבי’s premise the only way to preserve consistency is to say מוחלפת השיטה.
- The שיעור applies the connection-test to הלכות בציעת הפת from מסכת ברכות and שולחן ערוך אורח חיים, where one should cut a loaf partially before המוציא to avoid הפסק yet retain the status of a whole loaf. The stated שיעור is that it remains sufficiently “whole” so long as picking up one part brings the other part along, and cutting further creates disconnection.
- The שיעור cites פוסקים who suggest using a small roll or מצה to avoid the whole-loaf dilemma, with כף החיים supporting that approach, while other פוסקים argue that the process of בציעת הפת has special meaning akin to separating תרומה and בכורים and expresses מחשבה of השם. תוספות in ברכות is presented as saying that during the week the issue is easier because there is no requirement of לחם משנה being a שלם, while on שבת the need for לחם משנה makes cutting problematic, so תוספות says not to do בציעת הפת at all on שבת. The מגן אברהם quotes the מהרש"ל that the custom is to make only a סימן by slightly cutting the חלה.
- The סטייפלר questions why חלה can be taken from one מצה for an entire basket when each מצה is separate, and answers that a loaf intended to be whole has a “wholeness” requirement for these halachot, while the מצות are intended to be separate units. The שבות יעקב is cited as applying the same שיעור to an אתרוג whose פיטום partially broke, treating it as still a שלם if it remains attached enough that lifting by the פיטום would bring the אתרוג along.
- Rבא offers another interpretation that the dispute is יש יד לטומאה ואין יד להכשר קמיפלגי, where both agree the בהמה is a יד for the אבר, but disagree whether ידות can transmit הכשר the same way they transmit טומאה. רבי מאיר holds that just as a יד transmits טומאה it transmits הכשר, and רבי שמעון holds that ידות matter for טומאה but not for הכשר.
- רב פפא explains the dispute as הכשר קודם מחשבה, where the dangling part is not inherently “food” until there is מחשבה to use it as food, and then it requires הכשר. The case assumes the piece is like אבר מן החי and becomes food only through intention, and the question is whether wetting via שחיטה before that intention is a valid הכשר.
- A ברייתא is brought where ר׳ יהודה reports that ר׳ עקיבא taught חלב שחוטה בכפרים needs מחשבה but does not need separate הכשר because שכבר הוכשר בשחיטה, and ר׳ יהודה challenges that from ר׳ עקיבא’s teaching about עולשין שלקטן that were washed for animals and later intended for אדם, which then require הכשר שני. The text states וחזר רבי עקיבא להורות כרבי יהודה and draws the lesson that רבי עקיבא admitted error even though he was רבי יהודה’s teacher, and it aligns רבי מאיר with the original view and רבי שמעון with the retracted view.
- רב אחא בריה דרב איקא explains the case as ונתקנח הדם בין סימן לסימן, where blood came out between cutting the two סימנים and then was wiped away before completion. רבי מאיר holds ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף so that blood counts as דם שחיטה and can be מכשיר, while רבי שמעון holds אינה לשחיטה אלא לבסוף so that blood before completion is דם מכה and cannot be מכשיר.
- The narrative adds a qualification from ראשונים that even רבי שמעון agrees that if the first blood remains present when the שחיטה is completed it becomes treated as דם שחיטה, and the disagreement here is only because ונתקנח means it was wiped away before finishing the second סימן.
- רב אשי says the dispute is שחיטה מכשיר ולא דם, where רבי מאיר holds the דם שחיטה itself is מכשיר, while רבי שמעון holds the act of שחיטה is what is מכשיר because it permits eating. רבי שמעון therefore treats the dangling אבר or בשר as not permitted for eating, so the שחיטה is not a “שחיטה” for that piece and does not create הכשר, while רבי מאיר treats the presence of דם as sufficient.
- The text notes that this explanation aligns with the earlier sugya on דף ל"ה and reports that some ראשונים say the other אמוראים are not bound to that framing, while another approach says רבי שמעון’s side is obvious and the other readings mainly aim to account for רבי מאיר.
- Rבא asks whether a בהמה בחייה, which is not מקבל טומאה, can nevertheless serve as a יד for a dangling אבר, and the result is תיקו with explanations that a דבר חשוב cannot be only a יד, or that immunity from טומאה may prevent even serving as a conduit, or that the issue is whether life-status is a special exemption or simply not being an אוכל.
- אביי cites a משנה in מסכת עוקצין about קישואין in an עציץ שאינו נקוב that grow outside the pot, where רבי שמעון says הטמא בטומאתו וטהור בטהרתו, and asks whether the outside part that is treated as מחובר לקרקע can serve as a יד for the inside part that is susceptible to טומאה, and it remains תיקו. רבי ירמיה asks about המשתחוה לחצי דלעת where that half becomes אסור בהנאה and thus cannot have טומאת אוכלין, and asks whether it can be a יד for the permitted half, leaving תיקו, with ראשונים explaining that the touching would only create טומאה דרבנן because טומאת עבודה זרה is דרבנן, while יד could potentially create טומאה דאורייתא.
- רב פפא asks from עוקצין about ייחור של תאנה שנפשח and the tests of רבי יהודה and חכמים for whether it is still considered מחובר לקרקע, and he asks what can serve as a יד לחבירו under configurations where part is treated as immune from טומאה due to being מחובר while another part is susceptible. ר׳ זירא asks from מסכת נגעים about אבן שבזוית shared between two houses, where חולץ את כולו but in נתיצה one demolishes only his own side and leaves the neighbor’s, and asks whether the unaffected part can serve as a יד to spread טומאה, and the sugya leaves תיקו.
- The משנה states that when דמתה בהמה the בשר needs הכשר, and the dangling אבר is מטמא משום אבר מן החי but not משום אבר נבלה because מיתה עושה ניפול and it is treated as if it fell off just before death. The גמרא asks what difference it makes, and answers that the difference is בשר הפורש ממנו, because בשר הפורש מאבר מן החי is not מטמא while בשר הפורש מאבר מן הנבלה is מטמא.
- The גמרא asks for the מקור that אבר מן החי is מטמא and brings רב יהודה אמר רב from וכי ימות מן הבהמה, then challenges that the verse is already used to teach that טרפה ששחטה is not מטמא even though it cannot be eaten. The גמרא answers that מן הבהמה teaches תרתי, both that אבר מן החי is מטמא and that there is the special rule about טרפה.
- The גמרא then rejects the inference that even bשר from a חי should be מטמא, and brings a ברייתא that excludes it via the logic of מיתה שאין עושה חליפין and the criterion of regeneration, attributed to רבי יוסי. רבי עקיבא derives the requirement from בהמה as needing גידים ועצמות, and רבי derives from בהמה as needing בשר גידים ועצמות.
- The גמרא asks מאי איכא בין רבי לרבי עקיבא and answers עקובה, explaining that it has גידים ועצמות but lacks בשר, so it is מטמא according to רבי עקיבא and not according to רבי. The narrative records that ראשונים debate the basis, including that רבי עקיבא treats עקובה as an obvious אבר and uses it as a model, or that רבי עקיבא looks to early formation stages with גידים ועצמות, while רבי looks to the mature animal requiring בשר as well.
- The גמרא asks between רבי עקיבא and רבי יוסי הגלילי and answers that כוליא וניב שפתים are נפקא מינות because they do not regenerate but lack עצמות, making them מטמא for רבי יוסי and not for רבי עקיבא.
- A parallel ברייתא by שרצים uses במותם and the same conceptual split, with רבי יוסי הגלילי using regeneration, רבי עקיבא requiring גידים ועצמות, and רבי requiring בשר גידים ועצמות, and it gives the same style of נפקא מינות including כובא and again כולייא וניב שפתים. The גמרא concludes וצריכה, explaining that if only בהמה were taught one might have thought שרץ would be מטמא מן החי because it is מטמא בכעדשה, and if only שרץ were taught one might have thought בהמה would be מטמא מן החי because it is מטמא במשא, so both teachings are required.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions