Chulin 127
Summary
- In a שיעור on דף קכ״ו עמוד ב׳–קכ״ז, the גמרא derives which kinds of עכבר are מטמא and how the words על הארץ and השורץ limit or expand טומאת שרץ, and it tests competing derivations about an עכבר שבים and an עכבר שחציו בשר וחציו אדמה. It then applies a second על הארץ to teach a special rule about ספק טומאה צפה, frames that rule through the Brisker Rav’s conceptual question and the רמב״ם–רשב״א dispute about ספק דאורייתא, and moves to ברייתות about additional שרצים and רבי עקיבא’s declaration מה רבו מעשיך ה׳. It continues with statements about what exists on land versus in the sea and מוסר-interpretations, then with sharp remarks about the people of נרש and other towns, and a story about unnatural breeding in בי הוזאי producing an ערוד as פורענות. It concludes with a משנה about dangling flesh and limbs in an animal and their טומאת אוכלים and הכשר, and with גמרות comparing partial attachment in טומאה and שבת via תאנים שצמקו באביהן and related ברייתות, ending with a ברייתא about mats on a roof determining whether they form an אהל to block טומאה.
- In תנו רבנן, the תורה’s use of עכבר initially suggests including even an עכבר שבים ששמו עכבר, and the גמרא weighs whether the comparison to חולדה implies only creatures מן הגדל על הארץ are מטמא or whether כל ששמו applies. The תורה’s phrase על הארץ teaches that only עכבר שבארץ is מטמא and excludes עכבר שבים. The word השורץ teaches כל מקום ששורץ so that an עכבר שביבשה is מטמא even when it creeps in the ים, and an alternative reading that השורץ limits טומאה to the משרץ would exclude עכבר שחציו בשר וחציו אדמה. The גמרא rejects that exclusion by reasoning from חולדה that כל ששמו עכבר includes עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, and it uses והשרץ to teach that even if it does not multiply it gives טומאה.
- Tosafot asks why a פסוק is needed when a היקש could be taken לחומרא under the rule that מקיש לחומרא rather than לקולא. Tosafot answers that השרץ suggests a requirement of multiplying, so the פסוק is needed to override that indication. A second תירוץ from the אחרונים limits the rule of מקיש לחומרא to cases where no קולא emerges, and here the same move would also yield a קולא by excluding עכבר שבים. A third תירוץ from the באר יצחק ties מקיש לחומרא to ספק דאורייתא לחומרא, while a פסוק creates an absolute הלכה rather than a stringency based on ספק.
- A רבנן proposes reading בשרץ to include עכבר שחציו בשר וחציו אדמה and השרץ to include כל שהוא שורץ ואפילו עכבר שבים, while using על הארץ to say they are מטמא only on land and not in the ים. Rava rejects this by arguing that if the עכבר שבים is מטמא, limiting its טומאה to land makes no sense, because מה לי הכא מה לי התם. Tosafot והרא״ש explain that this סברא only applies after establishing from השרץ that a שרץ היבשה is מטמא even when it goes to the ים.
- The שיעור states the כלל that ספק טומאה ברשות היחיד הוא טמא and ספק טומאה ברשות הרבים הוא טהור, learned from סוטה. The גמרא uses על הארץ להוציא ספק טומאה צפה, citing רב יצחק בר אבדימי that even ספק טומאה ברשות היחיד is טהור in this case. The גמרא answers תרי על הארץ כתיבי so one על הארץ excludes עכבר שבים and the other teaches this דין about ספק טומאה צפה.
- The Brisker Rav asks whether the דין that ספק שרץ ברשות היחיד הוא טהור is merely an exception to the general rule or a deeper requirement that טומאת שרץ applies only when the contact is known for certain. The shiur connects this to the מחלוקת רמב״ם and רשב״א on whether ספק דאורייתא לחומרא is מדאורייתא or מדרבנן. The shiur explains that if the רמב״ם holds ספק דאורייתא is לקולא מדאורייתא and only מדרבנן לחומרא, the פסוק can be read as defining the דאורייתא structure of טומאת שרץ, while if the רשב״א holds ספק דאורייתא לחומרא is מדאורייתא the פסוק functions as an explicit exception.
- The ברייתא reads הצב למינהו to include הערבד, described as coming from a combination of a snake and a frog. The text notes a version ובן הנפילים and identifies it as the סלמנדרה, with explanations that some say it is created through כישוף and others through burning הדסים for seven years, and it is placed in the category of something that is טמא. A question is raised from מסכת סנהדרין about אחז trying to burn חזקיהו and his mother covering him with סלמנדרה, and the ציץ אליעזר suggests two types of סלמנדרות, while another answer says it was only temporary and then absorbed or washed off.
- The גמרא says that when רבי עקיבא reaches this פסוק he says מה רבו מעשיך ה׳, and מפרשים tie this to the placement of that phrase in the middle of the פרק of ברכי נפשי. Rabbi Akiva explains that there are great creatures in the ים and great creatures in יבשה, and those of the sea die when they rise to land while those of land die when they descend to sea, and he similarly contrasts creatures of אור and of אוויר. The shiur presents a simple meaning about the four elements—air, fire, water, and earth—and a deeper lesson that everything has boundaries in which it can survive, and people likewise must create boundaries.
- The גמרא states כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה and רבי זירא brings a פסוק, האזינו כל יושבי חלד, to show land-dwellers are named for *kholdeh*. The מכתב מאליהו explains that what is on land is more revealed while what is in the depths of the sea is hidden, teaching the depth of בריאה beyond what is seen. The דברי ישראל from the מודזיצר רבי interprets ים as ים התורה, teaching that answers to questions of יבשה lie in the ים התורה, while פוסקים stress that corresponding creatures do not imply identical כשרות rules because each domain has its own סימנים. The text cites explanations for why specifically the חולדה is absent from the sea, including a symbolism of יבשה as עולם הזה and ים as עולם הבא with חולדה representing יצר הרע, and another approach that all מידות can be used for עבודת השם except the חולדה trait of hoarding grain without need out of inability to accept others having it. The shiur also brings פרק שירה attributing כל הנשמה תהלל יה to the חולדה and derives a lesson of using every breath and every moment for עבודת השם, paralleling the חולדה’s constant gathering.
- Rav Huna brei d’Rav Yehoshua rules that ביברי דנרש אינם מן היישוב and Tosafot ties this to distinguishing שרץ השורץ על הארץ from שרץ השורץ על הים for proper התראה and potential additional מלקות. Rav Pappa declares בשמתא נרש and interprets שמתא as טרבי, משכא, ואליצתא to include all strata of the city’s people in wrongdoing. The פסוק ארץ ארץ שמעי דבר השם is applied as מוסר to בני נרש, and explanations connect the triple ארץ to the three groupings just named. The חתם סופר links three ארץ to בעלי משנה, בעלי מקרא, and בעלי דרך ארץ, saying that even with learning they were not proper יראי שמים, and the בני יששכר reads the triple ארץ as rebuking them across youth, middle age, and old age without awakening to life’s temporariness.
- Amimar בשם רב says that if you are kissed by someone from נרשא you should count your teeth. He says that if someone from נהרא פקוד walks with you you should be careful for your garment, and if someone from פומבדיתא accompanies you you should change where you lodge. The statements portray these places as associated with stealing tactics.
- Rav Huna bar Torta reports that in בי הוזאי he saw a snake cohabiting with a tortoise and later an ערוד emerged between them. Rabbi Shimon haChasid attributes this to הקדוש ברוך הוא saying that because they bring a creature not created in His world, He brings upon them a creature not created in His world. The גמרא challenges this with the rule that only species with the same תשמיש and עיבור can produce offspring, while the snake’s pregnancy is seven years, and Rav answers נס בתוך נס. The גמרא asks whether there are ניסים for punishment and concludes that מאי נס בתוך נס לפורענות, and the חתם סופר explains this as punishment aimed at לשקץ גילולים מן הארץ ולתקן עולם במלכות שדי. Another interpretation in the shiur frames the story as teaching the importance of סדר, with פורענות emerging when proper order is violated.
- The משנה rules that dangling flesh in an animal מטמא טומאת אוכלים במקומה, and Rashi explains that although a live animal is not susceptible to טומאת אוכלים, this flesh is treated as detached if one intended it as אוכל, with Rashi giving the example of intending it for a גוי. The shiur reports views that the same would apply for intending it as food generally, and other views that only a gוי-intention is meaningful, alongside an explanation tied to אין מבטלין איסור לכתחילה for Jews and the possibility of ביטול for a גוי. The משנה adds that these pieces צריכין הכשר, and that if the animal is slaughtered it is הוכשרה בדמה according to רבי מאיר while רבי שמעון says לא הוכשרה. The משנה states that if the animal died the flesh still needs הכשר because מיתה עושה ניפול renders it as if it fell off before death, and it says the dangling אבר מטמא משום אבר מן החי but not משום אבר נבילה, with רבי מאיר stating this and ר’ שמעון מטהר.
- The גמרא clarifies that the phrase טומאת נבילה in this context is used to refer to טומאת אבר מן החי. The גמרא asks whether the dangling part can heal, and it concludes the case is דלא מעלה ארוכה yet still not מטמא as אבר מן החי because רחמנא אמר כי יפול, requiring complete falling off. A supporting ברייתא teaches that even if an אבר or flesh is held by a hair it is not מטמא until it falls off, though it can still be treated as detached for טומאת אוכלין.
- The גמרא brings support from שמואל via Rav Chibbar Ashi that תאנים שצמקו באביהן מטמא טומאת אוכלין while one who detaches them on שבת is חייב חטאת. The דבר אברהם explains that טומאה depends on יניקה and whether nourishment still flows, while שבת does not depend on יניקה, allowing the same item to be detached for טומאה and attached for שבת.
- A ברייתא says ירוק שצמת בבאייר such as כגריד גרובה דלעת אינם מטמאים טומאת אוכלין, but קצצן ויבשן מטמאים טומאת אוכלין, and Rav Yitzchak explains this as cutting while moist with intent to dry and use as wood. The גמרא considers using this to support partial attachment like שמואל’s case, then rejects it by reading the case as fully dried and treating the חידוש as susceptibility while moist despite intent for wood. A further ברייתא about an אילן שנשף לביטורות says fruits on a broken branch are כתלושין while if they dried up they are כמחוברין, and the גמרא answers that the categories can differ by area of הלכה so the language need not contradict שמואל.
- The final cited ברייתא distinguishes levels of placing a mat on a roof based on stability. The second case describes a mat laid on the roof with its ends not coming down over the wall and with no tying or weight, and it is treated as non-permanent so it does not stop טומאה and a person above becomes טמא. The third case describes a mat not tied and not weighted but with ends coming down over the walls, and it is treated as permanent so it becomes an אהל that stops the טומאה and the person above remains טהור.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions