Chulin 126
Summary
- The שיעור begins in מסכת חולין דף קכו from דף קכה עמוד ב and reviews the משנה about bones and טומאה, focusing on why the קולית המת in the משנה is described as מטמא במגע and משא and whether it also has טומאת אהל. Rabbi Yochanan reads the משנה as including טומאת אהל within the term מגע, and the גמרא links that approach to רבי יוסי, who treats מגע and אהל as one category and also rejects טומאה בבוקע ועולה in a relevant case. The גמרא brings proofs and challenges about רבי יוסי’s position through mishnayot in מסכת אהלות, including a stationary closet with cubicles and a dog that swallowed בשר המת, and resolves an apparent contradiction through רבא’s reinterpretation. The sugya then identifies רבי שמעון as the תנא who holds מגע and אהל are distinct categories and continues into ברייתות about נבלה and שרץ, including accessibility of enclosed flesh, intention to puncture, ביצת השרץ, and an עכבר שחציו בשר וחציו אדמה with רבי יהודה and רבי יהושע בן לוי’s conditions.
- Today's שיעור frames the משנה’s קולית המת as מטמא במגע and משא and raises the inference that the משנה omits טומאת אהל. Rabbi Yochanan states that when the משנה says טומאת מגע it includes טומאת אהל because מגע ואהל form one category. Rava identifies רבי יוסי as the תנא who treats טומאת מגע and טומאת אהל as one category, and the sugya connects this to the earlier case of a מחיצה above a מת where רבי יוסי rejects טומאה בבוקע ועולה.
- The גמרא asks for proof that רבי יוסי does not accept טומאה בבוקע ועולה and cites a משנה in מסכת אהלות about תיבת המגדל that is stationary and שיש בה פותח טפח, with internal cubicles whose openings lack פותח טפח. The תנא קמא rules that טומאה בתוכו makes the house טמא because דרך טומאה לצאת, while טומאה בבית leaves what is inside the closet טהור because אין דרך טומאה להיכנס. רבי יוסי מטהר because he holds one can eliminate the concern of exit by removing the כזית in parts or burning it in place, and the חזון איש explains the משנה allows the scenario of someone doing what is אסור because people treat a mere כזית with less care than a whole מת; another explanation says the closet may be moved to a place where it will not render the house טמא. The סיפא teaches that when the closet is positioned at the doorway or its openings face outside, טומאה בתוכו leaves the house טהור and טומאה בבית leaves what is inside טהור, and the גמרא concludes רבי יוסי’s purification must be addressing the רישא against the תנא קמא’s reasons, including rejecting the concern of טומאה בוקעת ועולה and stating טומאה טמונה אינה בוקעת ועולה.
- The גמרא introduces that טומאה בלועה does not transmit טומאה while the animal is alive, and the מאירי adds that after three days digestion removes the issue, so the case is a dog that ate a כזית מת, died within three days, and lies on the threshold. רבי מאיר rules that if the dog’s neck has a cubic פותח טפח it brings טומאה into the house as an אוהל, and ראשונים explain this either via חוקקין להשלים from מסכת שבת or via a special הלכה גזירה שוה or הלכה למשה מסיני for טומאה; if not, it does not bring טומאה. רבי יוסי rules that if the כזית in the stomach is inside the house the house is טמא, and if it is outside the house the house is טהור, and the g’mara initially reads this as reliance on טומאה טמונה בכרס. רבי אלעזר rules based on which end faces inside, saying פיו לפנים הבית טהור and פיו לחוץ הבית טמא because טומאה יוצאת דרך שוליו, and the מפרשים struggle because a dead dog does not expel, explaining either that a stationary dead animal makes the concern relevant or that רבי אלעזר rejects חוקקין להשלים but relies on the back being wide enough without that device. רבי יהודה בן בתירה rules between כך and בין כך הבית טמא, explained either because any exit route is considered or because both entry through the mouth and normal exit through the back are considered.
- Rava rejects reading רבי יוסי as relying on טומאה טמונה and explains that רבי יוסי focuses on the neck and treats the חלל הטומאה as the relevant measure, requiring an actual interior פותח טפח rather than a cubic measure that depends on carving. Rava states רבי יוסי בתרתי פליג with רבי מאיר by requiring the airspace measure rather than the cubic measure and by limiting the threshold’s “inside” to מכנגד השקוף ולפנים, unlike רבי מאיר who treats the whole אסקופה as inside. Tosafos adds that if the outer threshold area is a טפח or more it becomes an אוהל itself and would spread through the doorway, so the case must be where that does not occur. רב אחא בריה דרבא presents explicitly that רבי יוסי says רואין את חלל טומאה and does not rely on טומאה טמונה.
- The גמרא asks who disagrees with רבי יוסי’s category-merging and answers רבי שמעון. A ברייתא states שלש טומאות פירשו מן המת and identifies three items where two forms apply and the third does not: מלא תרווד רקב, עצם כשעורה, and הגולל והדופק, with Rashi and Rabbeinu Tam differing on what גולל והדופק are and ראשונים debating whether they remain טמא when the מת is removed. The ברייתא assigns תרווד רקב to משא and אהל but not מגע, עצם כשעורה to משא and מגע but not אהל as הלכה למשה מסיני, and גולל והדופק to מגע and אהל but not משא as הלכה למשה מסיני. The sugya treats רבי שמעון’s exclusion of מגע from רקב as proof that אהל and מגע are not one category for him, even though the lack of מגע could have been argued as technical due to particle separation.
- The משנה’s rule about קוליות נבלה וקוליות השרץ is framed as the bone itself not being מטמא when the meat is inaccessible, and a ברייתא derives from “בנבלתה” that the טומאה is in the flesh and not in enclosed bones. The ברייתא teaches that even if punctured one might think it remains טהור, but “הנוגע יטמא” limits טומאה to what is accessible to touch and excludes what cannot be reached. Rav Zeira challenges Abaye that skin should then block טומאת נבלה, and Abaye answers that a carcass has many openings so the flesh is accessible. Rav Papa challenges Rava that a kidney enclosed in חלב should not be מטמא, and Rava answers that strands running through are considered flesh and make it accessible, with מפרשים noting the wording shift from *puk chazi* to *tu chazi* because the kidney’s strands are not obvious.
- Rav Oshaya asks whether intending to puncture a marrow bone but not yet puncturing it leaves it like מחוסר מעשה, or whether intention suffices to treat it as accessible. The sugya compares this to a sealed כלי חרס with צמיד פתיל that still becomes טמא through היסט הזב despite lack of מגע, because the seal is destined to be removed and future accessibility matters. The g’mara concludes מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי and treats intended puncturing as enough for טומאת מגע, grounding it in the word “יטמא” implying the future.
- The משנה rules דביצת השרץ המרוקמת is טהורה until it is punctured, and then even a minimal puncture makes it טמאה. The משנה states that an עכבר שחציו בשר וחציו אדמה is טמא when one touches the flesh and טהור when one touches the earth, and רבי יהודה says even touching the earth opposite the flesh is טמא. A ברייתא derives from “טמאים” that ביצת השרץ and קולס השרץ are included, explains that ביצת השרץ refers to one that is already formed, and learns from “הנוגע יטמא” that accessibility is required, setting the puncture threshold at כחוט השערה. רבי יהושע בן לוי states “והוא ששרץ על פני כולו” either on the רישא to require a full line of flesh along the creature for the תנא קמא’s טומאה, which then applies all the more to רבי יהודה’s סיפא, or on the סיפא to limit רבי יהודה’s חומרא while leaving the רישא to render טמא upon touching flesh even without that full formation.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions