Chulin 125
Summary
- Today’s שיעור on מסכת חולין דף קכה begins at the משנה on דף קכד עמוד ב and continues the פרק’s turn from נבילה to broader דיני טומאה וטהרה, even though the מאירי and the חתם סופר say these laws are not the primary subject of חולין. The משנה centers on the קולית as any marrow-bearing bone and distinguishes how marrow-bones of a מת and of מוקדשין (when they become פיגול or נותר) convey טומאה versus marrow-bones of נבילה and שרץ, with the גמרא clarifying what creates טומאת מגע ומשא and what creates טומאת אהל. The sugya develops competing explanations of why a קולית המת is described as מטמא by “נוגע” yet not by אהל, uses this to define whether מוח can generate flesh outside the bone, and then broadens into whether טומאת מגע and טומאת אהל are one “שם” that can combine. The discussion brings proofs from מסכת אהלות, resolves contradictions by redefining cases as טומאה רצוצה, and culminates in רבי יוסי’s view that certain forms of אהל are called נגיעה, with אביי and רבא disputing how distance and types of אהל affect that classification.
- The שיעור adopts the מאירי and the חתם סופר that the משנה’s laws of טומאה וטהרה of bones and מת are not the central topic of מסכת חולין. The פרק nevertheless proceeds from earlier הלכות of נבילה and when נבילה is מטמא to other connected areas of טומאה וטהרה.
- The קולית is defined as a thighbone, and the משנה uses it more broadly for any bone containing marrow. The משנה rules that קולית המת and קולית המוקדשין are מטמא for one who touches them whether they are סתומים or נקובים. The משנה rules that קולית הנבלה and קולית השרץ are טהורים when סתומים and become מטמא במגע when נקובים כל שהוא.
- The שיעור cites the גמרא in מסכת פסחים that חז"ל declared קדשים that become פיגול or נותר to be טמא. The rationale for פיגול is deterrence against a כהן harming a ישראל by rendering his קרבן פיגול, and the rationale for נותר is deterrence against leaving קדשים uneaten until they become נותר. The אחרונים raise מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן and answer that some גזירות are protective fences while others are independent decrees addressing specific concerns, and in that latter category חז"ל can decree even on a מילתא דלא שכיחא.
- The שיעור states that although the משנה speaks in terms of טומאת מגע, the same rule applies to טומאת משא as well. The explanation is that the משנה’s objective is to contrast מגע/משא with טומאת אהל, so it must articulate מגע to set up that distinction. The מפרשים explain that the משנה chose מגע rather than משא because טומאת מגע is more limited, since מגע requires accessibility to all parts of what is טמא.
- The מפרשים explain that נבילה and שרץ are separated because נבילה is מטמא במגע ובמשא while שרץ is only מטמא במגע. The שיעור asks why the bone is not treated as a שומר for the marrow and answers that צירוף לשיעור as a שומר is stated for טומאת אוכלין and not for טומאת נבלה, and that a שומר functions only when the protected אוכל is accessible. תוספות challenges from a fruit peel that covers the entire fruit and answers from על כל זרע זרוע that kernels are planted in their shell כדרך שבני אדם מוציאין זריעה, so peels of planted foods can be a שומר even when the אוכל is not accessible, unlike the fully sealed marrow-bone case.
- The משנה derives from הנוגע והנושא that אשבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. The שיעור uses this to explain why the first clause did not need to list משא explicitly, since once מגע applies, משא follows by the משנה’s principle.
- The שיעור defines טומאת אהל through extension of a person over a מת, a מת over a person, and especially אוהל המשכה where the person and the מת or כזית מת are under one roof. The שיעור introduces טומאה בטפוח ועולה, also called טומאה רצוצה, when a מת is enclosed with less than a טפח of airspace to the covering and the טומאה rises without interruption.
- The גמרא infers that the משנה’s “נוגע” by קולית המת implies טומאת מגע but not טומאת אהל. The גמרא rejects cases where there is כזית בשר outside the bone or כזית מוח inside the bone, since each would yield טומאת אהל, and establishes the case as lacking both. The אחרונים give ways to know there is no כזית מוח, including an old dried bone, a bone smaller than a כזית, weighing the bone, or opening it after a ספק of טומאת אהל.
- The גמרא asks whether marrow inside can generate meat outside, which would restore טומאת אהל, and רב יהודה בריה דרבי חייא concludes that מוח שבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ. The conclusion yields a bone that is מטמא במגע ובמשא but not באהל.
- The גמרא challenges why מוקדשין would be טמא if the case has no כזית בשר or מוח, and why נקיבה would matter for נבילה and שרץ if there is no כזית. The גמרא answers that the רישא is דליכא כזית to explain the lack of אהל, while the סיפא cases assume a כזית. The גמרא assigns the רישא’s חידוש to the rule that marrow inside does not imply flesh outside, assigns the קדשים case to the principle that a bone that “served” נותר becomes נותר, and assigns נבילה to the rule that even with a כזית of מוח, accessibility through ניקוב determines טומאה.
- The גמרא cites מרי בר אבוה אמר רב יצחק that עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידיים because הואיל ונעשו בשר לדבר אחר. The ראשונים explain that the אמורא teaches that even absent remaining meat, the bone is still טמא because it served נותר.
- אביי holds מוח מבפנים מוליד אוכל מבחוץ and therefore would expect טומאת אהל even without present marrow, so he explains the case as בששפה. The שיעור aligns this with רבי אלעזר’s rule that scraping כולה לאורכה leaves it טמאה while scraping לרוחבה renders it טהורה, with the סימנך of bark regeneration in a דיקלא. The explanation yields a case where regeneration is prevented, so there is no טומאת אהל.
- רבי יוחנן rejects splitting the משנה into differing כזית-cases and sets לעולם דאיכא כזית in all clauses. רבי יוחנן explains that ומאי נגע דתני means מעלה, so the משנה’s language of מגע is read as indicating the אהל-effect created by generated flesh. The גמרא then asks why נבילה and שרץ would be טהור when not punctured if marrow generates flesh outside, and רבי יוחנן answers with כזית מוח המקשקש where the marrow dried up so flesh is not generated; טומאת מת remains due to its rules, while נבילה depends on access through ניקוב.
- The גמרא brings a משנה in מסכת אהלות where הנוגע בחצי כזית and סכך על חצי כזית combine to make the person טמא, and frames this as support that מגע and אהל are חד שמא. The גמרא then cites the סיפא where touching חצי כזית while another חצי כזית is under a shared roof leaves the person טהור, which undermines חד שמא and forces a new reading.
- רב זירא explains the רישא as טומאה רצוצה בין שני מגדלים with less than a טפח, where what looks like אהל is classified as נגיעה. The resolution restores that generally טומאת מגע and טומאת אהל are two categories, and only this special compressed אהל is treated as מגע.
- The גמרא asks who calls אהל נגיעה and answers רבי יוסי. The ברייתא of רבי יוסי about מלא תרווד רקב is presented with its conditions as described by the מפרשים, including requirements of pure מת and burial circumstances, and the sugya uses it to probe why “מגע” is said when the dust particles are not all touched. The שיעור cites a halachic application debated by the פוסקים regarding mummies and טומאה, reasoning from this sugya that only when the body becomes dust do special rules apply, while otherwise it remains מטמא במגע ומשא even for a גוי, with the Jew–non-Jew distinction placed in טומאת אהל.
- The מפרשים address the earlier rule that טומאת מגע and טומאת משא travel together, yet מלא תרווד רקב has משא without true מגע. The explanation limits the rule to cases where halachic structure or blockage prevents מגע and therefore blocks משא, while כאן the lack of מגע is technical because the dust is in separate particles.
- אביי explains רבי יוסי as distinguishing למטה מטפח where אהל is called נגיעה from למעלה מטפח where it is אהל גרידא. רבא rejects a distance-based distinction and defines אוהל גרידא as בהמשכה, distinguishing direct overhang from shared-roof אוהל המשכה while treating the former as “מגע” terminology. רבא uses this to support that even when there is more than a טפח, certain אהל-cases are termed נגיעה.
- Rבא proves from רבי יוסי’s ruling that חבילי מיטה and סורגי חלונות can be חוצצים between floors, yet when spread over a מת, הנוגע כנגד הנקב is טמא and שלא כנגד הנקב is טהור. רבא argues this must be למעלה מטפח, since otherwise it would be like מת בכסותו, and the דין that touching opposite a hole counts like נגיעה shows that even at distance the terminology of נגיעה can apply.
- אביי insists the case can be פחות מטפח and distinguishes מת בכסותו as מבטלי ליה from the bed/window meshwork as האי לא מבטלי ליה. The גמרא challenges that less than a טפח should invoke טומאה רצוצה as טומאה טמונה וכסוי אוהל, and answers that קסבר רבי יוסי טומאה טמונה אינה בכסוי, so the less-than-טפח scenario does not force that consequence under רבי יוסי’s view.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions