Chulin 120
Summary
- Today’s שיעור learns מסכת חולין דף קכ, beginning on דף קיט עמוד ב at איכא דמתני לה אמתניתין, and it frames the sugya around whether a נימא on an animal hide functions as a שומר or a יד, since both import and export טומאה but only a שומר is מצטרף to the שיעור. The גמרא re-presents the מחלוקת of ריש לקיש and רבי יוחנן on the משנה of העור והרוטב והקיפה מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, uses the principle of חלחולי מחלחל to defend calling hair a שומר, and answers a challenge from תפילין writing with the rule דכל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. The שיעור develops practical הלכה and conceptual analysis from this rule about visual standards in כתיבה תמה and מוקף גויל, then continues through defining רוטב and הקיפה, distinguishing צירוף by יום כיפור from צירוף by טומאה, and applying the תורה’s word נפש to include שתייה within אכילה for חלב, חמץ, and נבלת עוף טהור. The sugya then explains why each פסוק is necessary, adds the דין of שרצים and דיו לבוא מן הדין להיות כנדון, brings a מוסר-ווארט from the בעל שם on respect for a רבי, and concludes with derivations about משקה היוצא מהם כמותם for טבל, החדש, הקדש, שביעית, וכלאים, and with the מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע about extending those rules, culminating in limiting certain liquids to תירוש ויצהר.
- The גמרא presents a version where רבי יוחנן and ריש לקיש argue אמתניתין about העור והרוטב והקיפה מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. ריש לקיש says לא שנו אלא עצם, but a נימא is not a שומר and therefore does not join the שיעור, while רבי יוחנן says אפילו נימא נמי הוי שומר. ריש לקיש challenges that a hair is a שומר גבי שומר since it sits on the hide, and רבי יוחנן answers חלחולי מחלחל because the hair penetrates through to the meat and guards the meat itself.
- Rav Acha challenges that if hair penetrations are real, תפילין cannot be written with כתיבה תמה, and the גמרא answers with the teaching from מערבא that דכל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. The שיעור reports that שו"ת שבט הלוי and שו"ת ציץ אליעזר address a case where ink passes over but also seeps through, ruling that לכתחילה such parchment should not be used, but בדיעבד a whole-looking letter is acceptable. The שיעור brings the טשיבינר רב in שו"ת דובב מישרים, as cited by the סטייפלר in קריינא דאיגרתא, that halacha follows what the eye sees: a parchment is considered whole despite microscopic holes, and if letters appear attached to the eye they are treated as attached even if a microscope shows separation. The שיעור cites that פוסקים reject defining validity by what earlier generations might have seen with stronger eyesight, while Rav Wosner allows a limited leniency that glasses restoring normal eyesight are acceptable and are not treated as extraordinary magnification.
- Rabbi Yochanan challenges Reish Lakish from a משנה: העור שיש עליו כזית בשר, where touching a protruding sliver of meat or a strand of hair renders one טמא, and the גמרא proposes this implies hair is a שומר. Reish Lakish answers that the hair is a יד, not a שומר, and the גמרא asks how one hair can serve as a יד since נימא אחת למאי חזיא. The גמרא answers with רב אילא’s principle במלוי שבמלוי, applying it as בנימא שבין הנימין so a hair among hairs functions as a usable handle.
- The גמרא locates רב אילא’s statement in a משנה: המלוי של שבלים מטמאין ומטמאים ואין מצטרפין. The bristles import and export טומאה as a יד but do not join the שיעור as a שומר. The גמרא asks מלוי למאי חזיא and answers אמר רב אילא במלוי שבמלוי.
- Rava defines רוטב as שומנא, and Abaye objects that it should itself be טמא טומאת אוכלין, with ראשונים adding that it should seemingly also bear טומאת נבילות. The גמרא instead defines it as חלב דקרש, and the ראשונים answer that טעם כעיקר applies to איסור והיתר and not to הלכות טומאה. The גמרא asks why congealed is needed and cites ריש לקיש that ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת ביום הכיפורים, with רש"י giving two readings of ציר as vegetable juice or as a dip. The גמרא answers that יום כיפור uses the criterion of יתובי דעתיה where בכל דהו מיתבא דעתיה, while טומאה uses צירוף by שיעורים so only congealed joins and liquid does not, with רש"י explaining liquids and solids have different שיעורים and therefore do not combine, and other ראשונים cited by אגרות משה explaining that such רוטב is not among the שבעה משקין required for liquid combination in טומאה.
- The שיעור raises the אחרונים’ question about ברכה אחרונה when liquid juice coats food. The מגן אברהם treats juice-on-food like יום כיפור, counting it as אוכל that joins to a כזית, while the חיי אדם rejects extending the יום כיפור model beyond that context, and the משנה ברורה cites the מגן אברהם that ציר is considered אוכל and מצטרף לכזית. שו"ת דברי יואל of the סאטמאר רב distinguishes between ציר that emerges from the vegetable, which joins as part of the אוכל, and an external dip, which does not join because it is not naturally part of the vegetable.
- Rava defines הקיפה as פירמא, pieces of meat that fall to the pot’s bottom, and Abaye objects that such pieces are themselves אוכל. Rav Pappa defines הקיפה as תבלין, spices remaining in the pot, and the גמרא treats them as combining with the meat for טומאת אוכלין.
- A ברייתא teaches הקפה את הדם and eating it, or המחה את החלב וגמעו, incurs liability, with רש"י reading blood hardening as through cooking and תוספות rejecting that since דם שבשלו is not אסור מדאורייתא and explaining it as sun-hardening. תוספות הרא"ש explains the need for the teaching since hardened blood is not the normal manner of eating blood, and תוספות notes a contrast that blood’s case is sun-based while חלב’s case is fire-based. The גמרא accepts hardened blood as liable because אחשובי אחשביה, and asks why liquefied חלב is liable since אכילה כתיב ביה. Reish Lakish answers from ונכרתה הנפש האוכלת that נפש לרבות את השותה, making drinking a form of the prohibited act.
- A parallel ברייתא teaches that liquefied חמץ on פסח is ענוש כרת while liquefied מצה does not fulfill the מצוה because לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא. תוספות asks why כרת is needed since חמץ is אסור בהנאה, and answers that הנאה has no כרת, so the pasuk of נפש is needed to include drinking as כרת-bearing “eating.” תוספות adds that even without לחם עוני one might exclude liquefied מצה from בערב תאכלו מצות since אכילה implies eating rather than drinking, while the תורת חיים distinguishes that for איסורים “אכילה” means כדרך הנאה and שתייה is generally within אכילה, but for מצוות there is no requirement of הנאה because מצוות לאו ליהנות ניתנו and the גמרא says בלע מצה יצא, so without לחם עוני one might have thought drinking liquefied מצה could work. The נודע ביהודה rejects this, arguing swallowing is not unusual and that אכילה connotes eating and not drinking, so even without לחם עוני liquefied מצה would not work. The שיעור cites the קלויזנבורג רב using the תורת חיים to interpret אדם הראשון’s האשה אשר נתתה עמדי נתנה לי ואוכל as a claim that he did not chew and thus it was not “אכילה.”
- The משנה ברורה rules that one should eat מצה normally, but for someone who cannot chew, one must avoid crumbling and keep the מצה whole. The משנה ברורה allows soaking in water only so long as the water does not change color, and if discoloration occurs only then is there room for leniency. The פוסקים require cold water rather than hot water, and most פוסקים limit leniency to water and not to soaking in wine, soup, or other liquids.
- A ברייתא teaches that dissolving נבלת עוף טהור over fire remains טמא while dissolving in the sun is טהור, and the גמרא again derives from נפש לרבות את השותה that drinking counts as the relevant act despite אכילה language. The גמרא answers the sun-case as בחמה סרוחי מסרח, so it becomes spoiled and loses the status needed for the laws to apply. The שיעור cites אתוון דאורייתא questioning whether the unique rule of בית הבליעה is טומאת מגע or טומאת אכילה, and reads this sugya as indicating טומאת אכילה, and it reports a ראשונים’ dispute whether סרוחי מסרח begins when not edible to humans or only when not ראוי לאכילת כלב.
- The גמרא explains וצריכי, since one case cannot be derived from another: חמץ cannot be learned from חלב because חמץ had a שעת הכושר while חלב in its current state does not, and נבלה cannot be learned from חלב because חלב is ענוש כרת. חלב cannot be learned from חמץ because חמץ is not הותר מכללו while חלב has a heter, and נבלה cannot be learned from חמץ because חמץ is ענוש כרת. חלב and חמץ cannot be learned from נבלה because נבלה is מטמאה, creating a distinct stringency. The גמרא attempts to learn one from two and rejects each option on these distinguishing factors.
- The גמרא tests the claim that חלב is הותר מכללו by suggesting חלב on the מזבח and comparing nבלה via מליקת עוף, noting that melikah outside the Mikdash would be nבלה. The שיעור states that אחרונים infer from this sugya a model where melikah is not shechitah but rather a permitted nבלה for the Mikdash. The גמרא rejects comparing to kohanim’s eating by stating כהנים משולחן גבוה קזכו and maintains the heter category as חלב חיה להדיוט, since חלב applies to בהמה and not to חיה.
- A ברייתא about שמונה שרצים includes צירם ורוטבם והקיפה שלהם as prohibited, and the גמרא asks why this is needed if liquids already take the status of the solid from חלב, חמץ, and נבלה. The גמרא answers that without a special verse one would apply דיו לבוא מן הדין להיות כנדון and require a כזית, while שרצים are מטמאים even at עדשה. The שיעור brings the בעל שם’s teaching on the משנה in פרקי אבות about respecting one who taught even one letter, explaining that David calling Achitophel “רבו” after learning two things reflects learning from a רשע where Torah does not expand, while learning from a צדיק makes even one teaching grow.
- A ברייתא states that for הטבל, החדש, הקדש, שביעית, וכלאים, משקה היוצא מהם כמותם, and the גמרא rejects learning from earlier examples because those איסורים בא מאליו, while some of these are not, with רש"י identifying הקדש and other ראשונים adding כלאים and טבל under certain conditions. The גמרא attempts to derive from ביכורים because designation is human-driven, then asks bikkurim’s source and cites רב יוסף’s דרשה on פרי and תביא: פרי אתה מביא אי אתה מביא משקה, yet הביא ענבים ודרכן is included by תביא once they were designated as fruit. The גמרא rejects bikkurim as a universal source because it has קריאה והנחה, moves to תרומה derived from bikkurim via ותרומת ידך אלו ביכורים, and rejects using תרומה alone because it has מיתה וחומש. The גמרא rejects a צד השוה of תרומה ובכורים because both share מיתה וחומש, and it concludes the rule comes from תרומה וחד מהנהו or בכורים וחד מהנהו in combination.
- A משנה in תרומות rules that for דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ דורדניות, ושאר מי פירות של תרומה, רבי אליעזר מחייב קרן וחומש and רבי יהושע פוטר, and the גמרא explains their dispute as דומי ממיניה ומיניה ואוקי באתרא. Rabbi Eliezer extends from bikkurim to all liquids and then to other species, applying even to דרבנן cases as described, while תוספות limits the extension to דאורייתא contexts. Rabbi Yehoshua accepts that liquids can be like the solid but restricts it to the המקומות explicitly associated with תרומה, namely תירוש ויצהר, excluding other fruit liquids. The גמרא identifies a משנה that ביכורים are not brought as liquids except היוצא מן הזיתים ומן הענבים as רבי יהושע’s view due to learning ביכורים from תרומה, and it similarly attributes the דין that no malkos are given for ערלה juice except from olives and grapes to רבי יהושע via a chain from תרומה to ביכורים and then ערלה from ביכורים.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions