Chulin 118
Summary
- The שיעור learns מסכת חולין on דף קיח beginning from דף קיז עמוד ב and reviews כללים of טומאה וטהרה around *shomer* and *yad*, including how they function as *motzi* and *machnis* for טומאה and when they are *mitztaref* to a שיעור. The גמרא aligns the משנה with a ברייתא that a שומר is relevant to טומאה קלה but not to טומאה חמורה, grounds these rules in פסוקים in ויקרא פרק י"א, and develops multiple דרשות and alternative constructions that ultimately preserve the core distinctions. The sugya also brings משניות from עוקצין to define cases of יד, שומר, and neither, expands the דרשה of “זרע” to include different categories of שומרים, and concludes with a מחלוקת between רב and רבי יוחנן whether there is a יד להכשר, with a ברייתא supporting רבי יוחנן.
- The shiur defines a שומר as a protector such as a peel of fruit or the skin of flesh, and defines a יד as a handle such as a fruit stem or a bone with no מוח. The shiur states that if a bone has מוח then the bone is a שומר for the edible מוח, while if there is no מוח and meat is connected to the bone then the bone is a יד that serves as a conduit to bring טומאה from one place to another. The shiur frames the discussion around the functions of *motzi* and *machnis*, where a יד or שומר can take טומאה out from a טמא source and bring it into a טהור object.
- The shiur states that the שיעור for טומאת אוכלין is a ביצה and the שיעור for טומאת נבלה is a כזית. The shiur states that an inedible substance such as bone or skin is not *mitztaref* to the שיעור of כזית or כביצה, with the only exception being a שומר by טומאת אוכלין, while a יד by טומאת אוכלין is not *mitztaref*. The shiur defines טומאת אוכלין as טומאה קלה because it can only be מטמא other אוכלין and cannot be מטמא אדם or כלים, and defines נבלה as טומאה חמורה because it can be מטמא אוכלין and also אדם and כלים.
- The גמרא brings תנינא and a ברייתא that teaches שומר לטומאה קלה ולא שומר לטומאה חמורה, and רש"י explains that this refers to *mitztaref* to the שיעור. The גמרא asks שומר לטומאה קלה מנלן and cites the תנא דבי רבי ישמעאל from ויקרא פרק י"א פסוק ל"ז, “וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא,” with the next פסוק “כי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם,” and רש"י explains that the first פסוק is טהור due to lack of הכשר and the second establishes טומאה after הכשר. The דרשה treats the item as taken out for זריעה, such as חטה בקליפתה, שעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן, and since people are not מקפיד to remove husks at planting they are treated as a שומר that is *mitztaref* with the אוכל to complete a כביצה for טומאת אוכלין.
- The גמרא asks ולא שומרים לטומאה חמורה מנלן and brings a ברייתא from ויקרא י"א פסוק ל"ט, “וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה… הנגע בנבלתה יטמא עד הערב,” and expounds “בנבלתה” as excluding “בעור שאין עליו כזית בשר” so that skin is not *mitztaref* to complete a כזית. The ברייתא continues with “יכול הנגע כנגד בשר מאחוריו לא יהא טמא תלמוד לומר יטמא,” and the גמרא asks מאי קאמר due to the apparent contradiction. Rava, and some say Kedei, answers חסורי מחסרא והכי קתני and reads the ברייתא as denying צירוף of עור to a deficient כזית while still teaching that touching the עור opposite a כזית בשר conveys טומאה from the ריבוי of “יטמא,” with the שיטין אות ד' deriving it from the extra יוד.
- The shiur states that אחרונים explain that שומר and יד transmit טומאה differently, with a שומר itself becoming טמא and therefore being *mitztaref* by אוכלין, while a יד serves as a conduit for טומאה without itself becoming טמא. Rashi later on דף קי"ח עמוד א' דיבור המתחיל בעי רבא says that a bone without marrow that serves as a יד is for להכניס ולהוציא טומאה even though the עצם without flesh is not מקבל טומאה, and the shiur presents this as a major חידוש explaining why a יד is not *mitztaref* to a שיעור. The sugya frames שומר by נבלה as functioning like a יד for להכניס ולהוציא while remaining not *mitztaref* to the כזית, whereas by אוכלין the שומר differs from a יד and is *mitztaref* to a כביצה.
- The גמרא cites תנן התם עוקצין פרק א משנה א with the rule that כל שהוא יד ולא שומר is טמא ומטמא ואינו מצטרף, and רש"י defines this as עצם שאין בו מוח ובראשו אחד בשר while רבינו גרשום gives עוקצין של פרי as the משל. The משנה states that שומר ואף על פי שאינו יד is טמא ומטמא ומצטרף, and רש"י gives עור שכנגדו כזית בשר while רבינו גרשום gives קליפה של אגוז וקליפה של רימונים. The משנה states that לא יד ולא שומר כגון שיער is לא טמא ולא מטמא, and the shiur preserves the מהרש״ל’s note about added words in דקדוקי סופרים including “וחתיכת בשר בראשו או עצם דק וקטן שמחובר בו אוכל ואינו ראוי להיות יד מחמת קטנו,” and records the מהרש״ל’s unanswered תימה about why רש״י chose hair. The shiur attributes to רב זאב כהן שליט״א on Daily דף the suggestion that hair is not יד or שומר only by אוכלין, while by מת or נבלה or שרץ שיער would serve as a שומר.
- The גמרא asks ידות היכא כתיבי and derives ידות from ויקרא י"א פסוק ל"ח, “וכי יותן מים על זרע… טמא הוא לכם,” with “לכם” teaching “לכל שבצרכיכם” to include handles for טומאה. The גמרא also cites ויקרא י"א פסוק ל"ט “וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה… הנגע בנבלתה יטמא,” and uses “לכם” to include a יד for נבלה. Rashi explains that by נבלה the יד is להוציא because “נבלה לאו בת הכנסה היא שהטומאה מגופה,” and the גמרא summarizes יד להכניס ולהוציא by combining the sources.
- The גמרא states שומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא and derives it by קל וחומר from יד, since a יד is not מגינו yet is מכניסתו ומוציאתו and therefore a שומר all the more so. The גמרא asks why the תורה wrote שומר and answers שמע מינה לצרף, using “אשר יזרע” to teach that a שומר is *mitztaref* to complete the כביצה for טומאת אוכלין. The sugya then raises alternative possibilities about assigning the פסוקים to יד להכניס or יד להוציא and shows why יד cannot be limited to only one direction, framing הוצאה as less of a חידוש once הכנסה is established.
- The גמרא introduces a third “לכם” from ויקרא י"א “וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא… תנור וכיריים יותץ… טמאים יהיו לכם,” using “לכם לכל שצורכיכם” to include ידות for תנור. The גמרא analyzes which of the three is extra by testing whether one can be learned from the other(s) and rejects each one-from-one derivation due to distinct חומרות, including זרעים having טומאתן מרובה, תנור being מטמא מאוירא, and נבלה being מטמא אדם, מטמא משא, and having טומאה יוצא מגופה. The גמרא then tests one-from-two derivations and rejects learning זרעים from תנור and נבלה due to the difference of הכשר and later due to the difference of בנגיעה, with רב הונא בריה דרב יהושע asserting “פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי” but concluding with a revised פירכא based on touching.
- The גמרא proposes learning נבלה from זרעים and תנור to make יד דנבלה extra but then states ואכתי יד דנבלה איצטריך due to דיו לבא מן הדין להיות כנדון, since otherwise one might think the יד of נבלה would not be מטמא אדם like the sources it would be learned from. The גמרא then concludes that יד דנבלה is needed and shifts the “extra” to שומר דנבלה, asking why the תורה writes it since it is neither for צירוף nor needed for הוצאה by קל וחומר. The sugya uses “אם אינו עניין” steps, moving from שומר דנבלה to יד דנבלה and then to יד דעלמא, with רש"י explaining the staged move as avoiding “תפסת במרובה לא תפסת.”
- The גמרא challenges learning from שומר דנבלה to יד דעלמא by suggesting learning “אם אינו עניין לשומר דנבלה תנו עניין לשומר דעלמא,” which would yield שומר להכניס but leave out יד להכניס, and answers that originally the פסוק of יד by זרע is written for הכנסה because the context is a שרץ falling on טהור זרע. The גמרא then treats שומר דנבילה as written לגופיה under the principle “מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא,” and distinguishes this from the שומר of “אשר יזרע” because היכא דאיכא למידרש דרשינן and thus uses that פסוק for צירוף. The sugya then presents רב חביבא’s approach that שומר דנבילה is different because “כיון דמעשה יד קא עביד,” so it can be treated as a יד for purposes of deriving יד דעלמא.
- Rav Yehuda bar Yishmael challenges deriving all שומר laws from planting-usage by citing עוקצין פרק ב' משנה ג' where הפיטמא של רימון is מצטרפת but הנץ שלו is not because it is שומר על גבי שומר. The challenge argues that a רימון is not planted as a seed in the relevant way and that the משנה’s עור והרוטב והקיפה being מצטרף for טומאת אוכלין also does not fit the seed model. The גמרא answers that תלתא קראי כתיבי in “זרע זרוע אשר יזרע,” deriving one for שומר זרעים, one for שומר דאילנות, and one for שומר בשר ביצים ודגים.
- Rav Chiyya bar Ashi says in the name of Rav that הלכה יש יד לטומאה ואין יד להכשר, meaning a יד works for טומאה but moisture on the יד does not create הכשר לקבל טומאה for the אוכל. רבי יוחנן says יש יד לטומאה ולהכשר, meaning the יד does help for הכשר. The גמרא explains the dispute either as a דרשה issue, with Rav holding מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו and רבי יוחנן holding מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, or as a סברא issue, with רבי יוחנן holding הכשר תחלת טומאה הוא and Rav holding הכשר לאו תחלת טומאה הוא.
- The גמרא brings תניא כוותיה דרבי יוחנן that כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר, and adds that just as produce accepts טומאה only after being detached כך אין מקבלים הכשר אלא עד שינתלשו. The shiur attributes to Rav Yaakov Gzuntheit in תפארת יעקב that רבי יוחנן views water and שרץ as both components of the process of טומאה while Rav views הכשר as akin to a כלי שלא נגמר מלאכתו rather than a טומאה-law. The shiur attributes to רב זאב כהן שליט"א the suggestion that the earlier dispute between the מקשן and רב הונא בריה דרב יהושע about הכשר parallels the Rav–רבי יוחנן conceptual dispute.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions