Chulin 117
Summary
- A שיעור on מסכת חולין דף קי"ז begins from the last משנה of פרק כל הבשר and explains the חומרות of חלב versus דם, including מעילה and liabilities for פיגול נותר וטמא, and then explains the גמרא’s פסוקים and דרשות that establish מעילה in אימורי קדשים קלים but exclude מעילה in דם. A question from רבי עקיבא איגר challenges why a different sugya does not refute זעירי regarding דם מבושל, and the sugya then uses multiple פסוקים to limit what is learned from exceptions like תרומת הדשן and עגלה ערופה. The שיעור closes with הדרן עלך כל הבשר and opens פרק העור והרוטב, giving foundational rules of טומאת אוכלין and טומאת נבילות and introducing a משנה where various non-meat components מצטרפים for טומאת אוכלין but not for טומאת נבילה, plus a case of שחיטת בהמה טמאה לעובד כוכבים מפרכסת and רבי יהודה’s dissent about עולל המכונס.
- A פסוק in ויקרא ג' י"ז states כל חלב וכל דם לא תאכלו and the שיעור presents חלב and דם as איסורים that carry כרת במזיד and a קרבן חטאת בשוגג. A משנה on דף קי"ז teaches חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב and frames the rest of the sugya as identifying where each איסור is stricter.
- A משנה states that חלב has מעילה, meaning that one who benefits בשוגג pays קרן וחומש and brings an אשם מעילות, and the חידוש applies not only to קדשי קדשים but also to קדשים קלים after שחיטה when the חלב is removed for the מזבח. A משנה adds that one is also חייב on חלב משום פיגול נותר וטמא, so eating חלב from a קרבן that is מפוגל, נותר, or eaten בטומאת הגוף creates additional חטאות בשוגג beyond the חטאת for חלב itself. A משנה states מה שאין כן בדם, so דם does not generate these added חיובים and has no מעילה.
- A משנה states that דם applies to בהמה חיה ועוף and applies בין טמאים בין טהורים, while חלב applies only in בהמה טהורה בלבד. A פסוק basis for חלב is tied to animals brought on the מזבח, and the practical conclusion is that דם is broader in scope than חלב.
- A question from רבי עקיבא איגר in תוספות רבי עקיבא איגר on משניות challenges זעירי in מנחות דף כ"א, where זעירי holds חלב מבושל אסור but דם מבושל מותר while חכמים hold both אסור. A claim follows that the משנה’s failure to list “מבושל” as a חומרה of חלב indicates that זעירי is not accepted, and רבי עקיבא איגר remains with a קשיא why the גמרא in מנחות does not use this משנה to refute זעירי.
- A גמרא asks מנהני מילי for מעילה in חלב even of קדשים קלים and brings רב ינאי who learns from ויקרא ד' י that the אימורים of פר כהן משיח are burned כאשר יורם משור זבח השלמים, creating a היקש that gives מעילה to אימורי שלמים. A challenge from רב חנינא invokes רבי’s דרשה from the phrase כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, and אביי explains why both דרשות are needed: כל חלב would not include non-“חלב” parts like יותרת and כליות, while כאשר יורם alone would not include חלב האליה דליתא בשור. A discussion with רב מרדכי and רב זביד addresses why אליה, though called חלב for מעילה, is not necessarily included in the eating prohibition, and the resolution is tied to כל חלב שור וכשב ועז requiring דבר השוה בשור וכשב ועז, with רב אשי’s alternative rejected by the conclusion אלא מחוורתא כרב זביד.
- A גמרא asks מנא הני מילי that דם has no מעילה and cites עולא from the word לכם in ויקרא י"ז י"א, teaching שלכם יהא and not קדשי גבוה. A teaching from דבי רבי ישמעאל derives from לכפר that דם is given for כפרה ולא למעילה. רבי יוחנן derives from הוא that דם before כפרה is like after כפרה, and the sugya anchors the direction by the rule אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.
- A challenge cites תרומת הדשן as a case where נעשית מצותו ומועלין בו based on ושמו אצל המזבח, and the sugya answers that exceptions are limited by שני כתובים הבאים כאחד. A line ties the second exception either to בגדי כהונה via והניחם שם according to רבנן or, if following רבי דוסא, replaces it with עגלה ערופה via וערפו שם teaching שם תהא קבורתה and no הנאה. A further question for the view that שני כתובים הבאים כאחד מלמדין is resolved by תרי מיעוטי כתיבי, citing ושמו and הערופה as limiting words that block extrapolation.
- A גמרא asks ותלתא קראי למה לי and answers that the three לימודים exclude liabilities for דם regarding נותר, מעילה, and טומאה. A statement adds that no פסוק is needed to exclude פיגול from דם because of the rule כל שיש לו מתירים חייבין עליו משום פיגול, while דם גופיה מתיר הוא and therefore does not fall under פיגול.
- A transition recites הדרן עלך כל הבשר three times and begins פרק העור והרוטב, described as dealing with טומאת אוכלין and טומאת נבילות and placed here because of an earlier הלכה in פרק בהמה המקשה. A תוספות explains that intervening פרקים arose tangentially from topics like אותו ואת בנו, שחיטה שאינה ראויה, כיסוי הדם, גיד הנשה, and בליעת איסור leading to בשר וחלב, and then הדר לעניינא קמייתא returns to the טהרות-related material.
- A definition states that טומאת אוכלין is טומאה contracted by food from a טמא source such as מת, נבלה, or the eight שרצים, while טומאת נבילה is the טומאה of a carcass not properly שחט’d or of a טמא species even with שחיטה. A שיעור is set that emitting טומאת אוכלין requires כביצה and טומאת נבילה requires כזית, with a מחלוקת about whether receiving טומאת אוכלין מדאורייתא requires כביצה or any amount, attributed to תורת כהנים and the רמב"ם versus תוספות and a reported shift in רש"י. A framework defines יד as a conduit like a stem or bone and שומר as a protective covering like peel or עור, and it states that by טומאת אוכלין a שומר מצטרף to the כביצה while a יד does not, whereas by טומאת נבילה neither יד nor שומר joins to make the כזית.
- A משנה lists eight items—העור, הרוטב, הקיפה, האלל, העצמות, הגידין, הקרניים, והטלפיים—that מצטרפים לטמא טומאת אוכלין but not טומאת נבילה. A presentation explains each as either a שומר like עור and the bone around marrow, or as something eaten with meat like רוטב, קיפה, and permissible גידין, with horns and hooves treated as edible at soft points or as protective. A rationale for not joining for טומאת נבילה is tied to בנבלתה and requires the flesh itself, and it distinguishes טומאת אוכלין as טומאה קלה from טומאת נבילה that can מטמא אדם.
- A משנה gives a case where a ישראל who does שחיטה on a בהמה טמאה for an עובד כוכבים while it is מפרכסת makes it מטמא מטומאת אוכל but not מטומאת נבילה until it dies or until he cuts off its head. A long רש"י requires four conditions—דווקא ישראל, דווקא שחיטה, דווקא טמאה, ודווקא לעובד כוכבים—and explains that מחשבה works here because שחיטה is a Torah mechanism for ישראל, while a גוי’s שחיטה cannot create אוכל status and a ישראל’s נחירה cannot either. A conclusion states ריבה לטמא טומאת אוכל ממה שריבה לטמא טומאת נבילה and frames these outcomes as דאורייתא expansions and limits.
- A final dispute states that רבי יהודה holds העולל המכונס, if gathered into one place with כזית, creates liability חייב עליו, opposing the תנא קמא who keeps it בטל to the עור and not part of the כזית of נבילה. A תוספות on דף קכ"א עמוד א' explains that רבי יהודה phrases it as חייב עליו to show it is not מדרבנן but a דין דאורייתא.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions