Chulin 105
Summary
- The שיעור learns מסכת חולין דף ק״ה beginning on דף ק״ד עמוד ב׳ at תניא בית שמאי אומרים, and it treats the סדר between גבינה and בשר and between בשר and גבינה, along with the required actions of קינוח, הדחה, and washing hands. It explains רש״י’s reading that בית שמאי and בית הלל both ultimately require קינוח and הדחה of the mouth between גבינה and בשר, and it presents the alternative approach of רבינו גרשום and the רמב״ם that הדחה refers to the hands rather than the mouth. It then develops the practical details of קינוח, the waiting time between meat and milk and the reasons for waiting, the differing מנהגים from תוספות through the מחבר and רמ״א, and it concludes with the סוגיא of מים ראשונים and מים אחרונים and a series of אביי’s teachings from רבה בר נחמני about various סעודה-related dangers and practices.
- Today's שיעור frames the סוגיא as גבינה first and then בשר, because when בשר comes first the מחבר פוסק to wait שש שעות and then קינוח והדחה are not needed. Rashi learns that בית שמאי’s מקנח means wiping the mouth with a פרווה solid food and בית הלל’s מדיח means rinsing the mouth, and the גמרא rejects reading this as an exclusive מחלוקת because רב זירא says אין קינוח פה אלא בפת. The גמרא concludes מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי so that both בית שמאי and בית הלל require both קינוח and הדחה between גבינה and בשר, and the שיעור notes the difficulty in why each side would state only one component if both agree to both.
- The רבינו גרשום explains that בית שמאי’s מקנח refers to the mouth while בית הלל’s מדיח refers to washing the hands, and בית הלל agrees that אין קינוח הפה אלא בפת. The רמב״ם in הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כו rules that after eating גבינה or חלב one may eat בשר מיד, but he requires וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר and he does not require rinsing the mouth. The שיעור adds that רש״י still requires attention to the hands as learned earlier, but he treats the בית שמאי–בית הלל exchange as focused on the mouth, unlike the רמב״ם and רבינו גרשום.
- The רדב״ז challenges the רמב״ם and רבינו גרשום by asking how the גמרא could entertain that בית הלל’s מדיח would suffice without מקנח if מדיח is only about hands, since that would leave the mouth uncleansed. The שיעור says the רדב״ז remains by a צריך עיון on the רמב״ם and רבינו גרשום and prefers רש״י’s reading that the סוגיא centers on cleaning the mouth. The מחבר in סימן פט סעיף ב follows רש״י and rules that one checks hands by day and washes at night, and he concludes וצריך לקנח פיו ולהדיחו.
- Rav Zeira states אין קינוח הפה אלא בפת, and the גמרא limits this to wheat bread and excludes barley because it מתפרר בתוך הפה. The גמרא limits wheat bread to cold bread because warm bread משתטף and נדבק בחיך, and it also excludes hard bread because it crumbles like barley. The הלכה concludes that קינוח can be done בכל מילי except כמחא, תמרי, and בירוקא, because these are רכין and do not effectively wipe.
- The שיעור brings from רב פישל שכטר שליט״א on Dial-a-Daf בשם החתם סופר a מדרש on ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה that reads מלמד שהאכילם בשר בחלב, and it ties this to the מלאכים saying תנה הודך על השמים and Hashem’s response that they ate בשר בחלב. The שיעור cites גיטין דף ס׳ עמוד ב׳ where רבי יוחנן says לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, and the חתם סופר unites the sources by saying the מלאכים ate חלב ואחר כך בשר but lacked bread because שרה was פירסה נדה so they did not perform the דרבנן requirement of קינוח between dairy and meat. The שיעור notes a further הערה that the גמרא allows קינוח with other items besides bread, so the claim that the מלאכים could not do קינוח without bread remains a צריך עיון.
- Rav Asi asks Rabbi Yochanan כמה ישהא בין בשר לגבינה and receives the answer ולא כלום, and the גמרא challenges this from Rav Chisda who says אכל בשר אסור לאכול גבינה and gives the reason that meat produces שומן that sticks in the mouth and stays in taste. The גמרא resolves that the question was really about גבינה first and then בשר, and on that Rabbi Yochanan’s answer means one need not wait but must do the required cleaning actions. The שיעור states that after גבינה one may eat בשר מיד with קינוח והדחה and washing hands, and it adds that there is no fixed order between קינוח and הדחה.
- The רמ״א in סימן פ״ט סעיף ב rules that when the cheese is hard, one does not eat אחריה even בשר עוף like גבינה אחר בשר, and he reports יש מקילין but concludes מיהו טוב להחמיר. The שיעור cites the זוהר brought by the ביאור הגר״א יורה דעה סימן פ״ט סעיף קטן ו that one should not eat meat and milk או בשעתא חדא או בסעודתא חדא. The שיעור notes a published דף הכשרות list of hard cheeses for which OU פוסקים require waiting six hours and provides the email grossman@ou.org for requests.
- Rav Acha bar Yosef asks Rav Chisda בשר שבין השיניים מהו and answers from the פסוק הבשר עודנו בין שניהם that such meat is considered meat. The שיעור explains that Rashi treats waiting as required even without visible meat because of שומן, while also requiring removal of meat caught between teeth even after waiting. The רמב״ם bases the waiting primarily on meat particles between teeth that are not removed by קינוח and treats them as meat for up to six hours but not after six hours due to mouth acidity, and the מהר״ם explains the question as a challenge that Rav Chisda answers by proving it is indeed called meat. The טור and the מחבר require חומרות of both, so one removes meat between teeth even after six hours like Rashi, and one waits six hours even in cases like לעוס לתינוק where Rashi’s שומן rationale would not apply, following the רמב״ם.
- Mar Ukva says אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, describing that his father would wait from a meat meal until the next day, while he avoids dairy only in the same סעודה and eats it in a later סעודה. The מהר״ל דיסקין explains Mar Ukva does not adopt his father’s חומרא because he feels he has not reached that מדריגה and avoids taking on a חומרא without the level for it. Tosafos interprets סעודתא אחרינא as even immediate once he סילק השולחן ובירך, since דלא פלגי רבנן, so benching and resetting constitutes a new meal permitting dairy right away.
- The מחבר in סימן פ״ט סעיף א rules that after eating meat, even חיה ועוף, one waits שש שעות before גבינה, and the רמ״א writes וכן נכון לעשות while the ט״ז cites מהרש״ל that one should protest בני תורה who wait less than six hours. The רמ״א also brings Tosafos’ approach and adds that one needs קינוח והדחה, and the ט״ז records a מנהג in those lands to wait one hour as a compromise between the six hours and the immediate-permitted view. The שיעור explains that the one-hour practice can also align with the זוהר’s formulation about not combining meat and milk in one hour or one meal, and it attributes the one-hour compromise framing to הרב משה היינמן שליט״א.
- The רמב״ם in הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כח requires waiting the time of another meal והוא כמו שש שעות מפני הבשר שבין השיניים, and the שיעור explains that the מחבר’s שש שעות can be understood via the לחם משנה from the תלמיד חכם’s meal timing in שבת דף י עמוד א and the nighttime meat guidance in יומא עה עמוד ב. The שיעור explains the רמב״ם’s like-six-hours by citing the סמ״ע in חושן משפט סימן ה that the main meal extends into the seventh hour and by citing variants in רבנו חננאל and דקדוקי סופרים in יומא עה עמוד ב alongside רב האי גאון’s reasoning from יומא ע״ד עמוד ב about eating when one can see, reducing the full six-hour gap. The שיעור derives the three-hour practice from the מזמור לדוד of Rav דוד פארדו and from a calculation that winter day length near כפרי yields about three hours between meals, and it cites Rav נפתלי לימן reporting Rav שמעון שוואב זצ״ל’s appreciation that some ראשונים support three hours though he instructed מוסמכים to wait six.
- Shmuel says אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא regarding inspecting property, where his father inspected twice daily and he only once, and Shmuel teaches that one who inspects daily finds an איסתירא by preventing losses. Abaye’s daily inspection catches his sharecropper carrying a bundle of wood and exposes the attempted theft. Rav Asi questions where the promised איסתירא are until he discovers a cracked irrigation pipe that could have destroyed his field, and he stops it and then says, with the ב״ח’s insertion, אמר אשכחתינהו לכל איסתירא דמר שמואל.
- The שיעור states that מפרשים see in this a responsibility to guard one’s entrusted property, citing the connection to יעקב and פכים קטנים and the idea that צדיקים value entrusted money for helping others. The שיעור adds from בן יהוידע that this applies to spiritual property as well and applies it to חזרה, describing a case of a סיום on a מסכת 101 times followed by major forgetting after 15 years without review, and it frames the message as a need for ongoing retention.
- Rav Idi bar Avin בשם Rav Yitzchak bar Ashian teaches מים ראשונים מצוה and מים אחרונים חובה, and a ברייתא calling both חובה is explained as מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. Rabbeinu Tam asks what practical difference exists between מצוה and חובה, and Tosafos answers from בה״ג that מים ראשונים arise as a תקנת חכמים connected to סרך תרומה and therefore require a ברכה, while מים אחרונים arise from danger of מלח סדומית and therefore have no ברכה. Tosafos also says that בזמננו without מלח סדומית the practice of מים אחרונים is not obligatory and reads supporting פסוקים in ברכות as an אסמכתא בעלמא, while the שולחן ערוך in סימן קפ״א סעיף א rules מים אחרונים חובה and the משנה ברורה notes prioritization of ראשונים over אחרונים when water is limited today.
- The גמרא rules that מים ראשונים may be poured into a כלי or onto the ground while מים אחרונים require a כלי, and the alternate phrasing not to pour onto the ground yields a difference case of קינספא, wood chips. The גמרא allows hot or cold for מים ראשונים but requires cold for מים אחרונים because hot water מפעפעין את הידיים and does not remove זוהמה, and רב ינאי’s teaching is applied with two versions distinguishing when the heat reaches יד סולדת בו.
- The גמרא defines מים אמצעיים as רשות and Rav Nachman limits this to between תבשיל לתבשיל, with Rabbeinu Shmuel in Tosafos interpreting it as between two meat dishes or two dairy dishes, while between גבינה first and then meat it is חובה. Rav Yehuda bar Rav Chiya says מים אחרונים חובה because מלח סדומית is present and can blind, Abaye quantifies its rarity as כי כורתא אגריין בכורא, and Rav Ashi rules that even measuring salt obligates washing.
- Abaye reports that he first assumed certain practices were due to זוהמא or appearance, but רבה בר נחמני attributes them to רוח רעה, רוח צרדא, עניותא, health harms, and susceptibility to כשפים. The גמרא relates the man protected from the שר דעניותא by careful crumb-cleaning and his tactic of uprooting grass with crumbs and throwing it into the river. The גמרא gives warnings about drinking foam and its harms and remedies, about not pulling vegetables from a bound bundle due to כשפים, and it tells of Rav Chisda and Rabbah bar Rav Huna immobilized by a מטרוניתא’s witchcraft until they countered it, with an explanation from the שערי תשובה בשם the בעל שם טוב that their מילת alludes to מכשפה לא תחיה.
- The גמרא warns against sitting under a drainpipe due to מזיקין and tells of porters whose wine barrel is burst by a מזיק and Rav Ashi compels payment and hears that מזיקין lack permission to take wrapped, sealed, measured, or counted items until finding something ownerless. The גמרא ends with the story of a bar-shed serving Rav Papa who delays bringing water until מים רעים pass, and Tosafos explains he neither spilled the water himself nor informed them because of fear of other שדים and because the spilling remedy works only for the drinker.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions