Chulin 83
Summary
- The שיעור learns מסכת חולין דף פג beginning on דף פב עמוד ב לעולם דזה כזה, explains the earlier מחלוקת רבנן and סומכוס about whether one שחיטה that violates two relationships creates one or two sets of מלקות, and tests how far סומכוס’s stringency extends through ברייתות about גיד הנשה, רבי יהודה, and *hatra’at safek*. The גמרא anchors רבי יהודה’s view that התראת ספק שמה התראה from his reason for no מלקות on נותר as a לאו הניתק לעשה, then revisits multiple cases of eating two גידים and resolves a key ברייתא as turning on whether a כזית is required or whether גיד הנשה counts as a בריה. The משנה then shifts to practical הלכה: on four peak times of the year the seller must notify buyers about אותו ואת בנו and buyers can force slaughter and acquire earlier, followed by the definition of “יום אחד” for אותו ואת בנו as night-to-day per שמעון בן זומא. The שיעור closes by starting כיסוי הדם, giving reasons offered by מפרשים, listing its scope including כוי and יום טוב, and explaining why כיסוי הדם does not apply to מוקדשים through רבי זירא’s rule that only what is ראוי is valid.
- Today's שיעור states that the משנה presents a מחלוקת where someone first שחט a grandmother and a grandchild with no איסור, and afterward שחט the middle generation, the daughter, creating an issue of אותו ואת בנו. The רבנן hold that only one set of מלקות is given because there is only one act of עבירה, while סומכוס holds that since they גופם מחולקים there are two sets of מלקות. The גמרא tests whether סומכוס’s rule is limited to cases of גופם מחולקים or extends even to a case like אכל שני כזיתי חלב בהעלם אחד.
- The גמרא brings a ברייתא about eating two כזיתים from two גיד הנשות where the תנא קמא gives two sets of מלקות and רבי יהודה gives one, and the שיעור explains that if the case were two אכילות with two העלמות and two התראות then רבי יהודה would be hard to understand because each warning is a התראת ספק. The גמרא answers that the case is של זה כזה with two separate התראות, and it establishes that this ברייתא follows an opinion of רבי יהודה that התראת ספק שמה התראה. The proof comes from נותר of קרבן פסח: רבי יהודה says the פסוק makes it a לאו הניתק לעשה and therefore there is no מלקות, while רבי יצחק says the reason is לאו שאין בו מעשה, and the שיעור explains the גמרא’s inference that רבי יהודה does not exempt nותר due to התראת ספק, implying he validates *hatra’at safek*.
- The גמרא brings another ברייתא: אכל שני גידים משתי ירכות משתי בהמות is חייב שמונים according to תנא קמא and only ארבעים according to רבי יהודה, and it initially tries to read the case as בבת אחת ובהתראה אחת to identify the תנא קמא as סומכוס. The גמרא rejects that and explains it as בזה אחר זה, and it resolves רבי יהודה’s one set of מלקות by stating כגון דלית בהו כזית, tying the מחלוקת to whether eating גיד הנשה without a כזית is חייב because it is a בריה. The שיעור cites רש"י that one גיד has a כזית and one does not, and other ראשונים that both are less than כזית but מצטרף to a כזית, and it reports additional מפרשים who distinguish between eating the entire גיד versus part of it in defining the status of בריה. The שיעור concludes that this route does not prove how far סומכוס extends his stringency beyond גופם מחולקים.
- The משנה states that בארבעה פרקים בשנה the seller of an animal must notify the buyer that אמה מכרתי לשחוט or בתה מכרתי לשחוט due to concern for אותו ואת בנו, and the שיעור notes מפרשים who explain the wording בארבעה פרקים as limiting this rule to these specific times. The שיעור presents a מחלוקת ראשונים whether only these four times create a seller-notification duty while the buyer must generally check, or whether ordinarily neither party must be concerned and only these peak-demand times create the concern, with the רשב"א arguing from the difficulty of relying on a גוי. The שיעור adds a related difference about ביטול מקח, saying that during these times failure to notify can be a מקח טעות because people buy to slaughter immediately, unlike the rest of the year when slaughter can be delayed or the purchase might be for work.
- The משנה lists ערב יום טוב האחרון של חג and ערב שמיני עצרת and the שיעור records multiple reasons offered for why ערב סוכות is not listed, including pre-holiday busyness, שמיני עצרת as שמחת תורה and רגל בפני עצמו, and the makeup of קרבנות on שמיני עצרת increasing slaughter. The שיעור connects this to והיית אך שמח and cites the explanation that the extra שמחה is reflected in increased slaughter on ערב שמיני עצרת. The משנה lists ערב יום טוב הראשון של פסח and ערב עצרת, and the שיעור derives from the משנה and from הכל מודים בעצרת בעינן לכם that שבועות requires meat and that שמחת יום טוב is fulfilled through meat, alongside a debate whether wine alone suffices. The משנה adds ערב ראש השנה and the שיעור explains reasons such as סימנים involving meat or demonstrating confidence in דין, and it cites רבי יוסי הגלילי that אף ערב יום הכפורים בגלול had slaughter, with explanations for the regional difference including differing diets, כפרות practice, and the משך חכמה’s claim about persecution in יהודה.
- The משנה brings רבי יהודה’s אימתי distinction, and the שיעור reports a מחלוקת whether אימתי is explanatory or חולק, noting the indicator of מודה רבי יהודה. The שיעור gives רש"י’s reading that the notice duty applies when both animals are sold on the same day, and the רמב"ם’s reading that the buyer’s urgency indicates intent to slaughter immediately, and it records debate whether רבי יהודה addresses all the days or only ערב יום כיפור. The משנה states that רבי יהודה agrees that selling the mother to the חתן and the daughter to the כלה requires notice because both will slaughter the same day, and the גמרא’s answer says the detail teaches אורח ארעא that the חתן side bears more expense, with explanations about separate men’s and women’s meals or the wedding occurring where the חתן lives. The משנה states that on these four times customers can force the butcher to slaughter even if they own only a small share, and therefore if the animal dies the loss falls on the buyer, while אבא שאול says the rest of the year this is not so and the loss remains with the seller.
- The גמרא asks how the buyer can be an owner without משיכה, and Rav Huna answers the case is when he did משיכה, but the גמרא objects from the rest of the year rule and רבי שמואל בר יצחק answers that it is not משיכה but זיכה לו על ידי אחר. The גמרא says that in these four periods זכות הוא לו and זכין לאדם שלא בפניו works, while in the rest of the year it is חוב and אין חבין לאדם שלא בפניו. רבי אלעזר אמר רבי יוחנן answers that in these four periods חכמים restored their words to דין תורה, because דבר תורה מעות קונות, and it explains that the general rabbinic requirement of משיכה is due to the concern of נשרפו חיטיך בעלייה. The שיעור adds that some פוסקים extend this concept beyond meat to other דבר מצוה purchases, and it records the חסידישע ספרים saying that if someone learns דברי תורה, מעות קונה.
- The משנה states that יום אחד for אותו ואת בנו is defined as day following night and attributes this דרשה to שמעון בן זומא by linking יום אחד in מעשה בראשית to יום אחד in אותו ואת בנו. The ברייתא explains that the need for the דרשה arises because the parsha sits among קדשים where לילה הולך אחר היום, so one might have assumed the same here, and it repeats the same comparison to בראשית. רבי says that יום אחד teaches יום המיוחד טעון כרוז, and it derives the rule of the four announcement-days for seller notification from this. The שיעור brings the חתם סופר’s explanation distinguishing ישראל’s day-counting from קדשים’ counting and links it to the two explanations for תפילות, aligning שחרית first with the קרבנות model where the day begins in the morning, and it ends the פרק with הדרן עלך כל הבשר three times.
- The שיעור begins the new פרק about כיסוי הדם, stating the חיוב after שחיטה of חיה ועוף, and it records reasons offered by מפרשים including כי הדם הוא הנפש, deliberate slowing before eating, and קין learning burial from animals. The משנה states כיסוי הדם applies בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, in חולין but not in מוקדשים, applies to חיה ועוף, applies whether מזומן or not, and applies to כוי as a ספק בהמה או חיה. The משנה says one does not slaughter a כוי on יום טוב and if slaughtered אין מכסין את דמו, and the שיעור lists explanations including מוקצה, טירחא, and the concern that observers will treat כוי as definite חיה and mistakenly permit its חלב.
- The גמרא suggests the reason is רבי זירא’s rule that כיסוי הדם requires עפר למטה ועפר למעלה from ושפך את דמו וכסהו בעפר, and it explains that on the מזבח this is impossible because leaving earth would be מוסיף על הבניין and removing it would create חציצה. The גמרא asks why not do at least covering on top and brings רבי יונתן בן יוסף’s distinction between blood of חיה covered by later בהמה versus the reverse to show a top-cover alone can matter. The גמרא answers with רבי זירא’s principle from מנחה that כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו and כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, and it applies it to כיסוי הדם by saying that top-only works only where bottom-cover is at least possible in principle. The גמרא concludes that since bottom-cover is never possible on the מזבח, כיסוי הדם there is invalid and therefore מוקדשים have no דין of כיסוי הדם.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions