Chulin 78
Summary
- Today's שיעור begins מסכת חולין דף ע״ח עמוד א׳ with the new פרק of אותו ואת בנו, grounded in the תורה’s prohibition of slaughtering an animal and its offspring on the same day. The שיעור explains why this פרק follows the פרק of בהמה המקשה through the בן פקועה discussion, presents several ראשונים’s suggested reasons for the מצוה while stressing obedience regardless of reason, and lays out the משנה’s detailed matrix of cases involving חולין and מוקדשים, בפנים and בחוץ, with outcomes of כשרות/פסול and liabilities of מלקות and כרת. The גמרא’s derivations establish that אותו ואת בנו applies to מוקדשים and even to כלאיים, clarify how the word *o* (*או*) can include or exclude depending on context, and connect to broader interpretive principles such as רבי יאשיה and רבי יונתן. The sugya then frames the מחלוקת רבנן וחנניה whether the איסור applies only to the mother or also to the father, and the שיעור closes with several explanations for the practice of davening for a sick person using the mother’s name.
- Today's שיעור opens a new פרק, פרק of אותו ואת בנו, on דף ע״ח עמוד א׳, based on the תורה’s teaching שור או כש או עז אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. The פרק follows the previous פרק of בהמה המקשה because the גמרא taught that although a בן פקועה can rely on the mother’s שחיטה, רבי מאיר holds that a בן תשעה חי is an independent animal and the rule of אותו ואת בנו applies. The שיעור states that this connection makes the משנה continue into the subject of אותו ואת בנו.
- The שיעור states that although reasons are not necessary to fulfill תורה law, the ראשונים suggest reasons for אותו ואת בנו. The ספר החינוך explains it as רחמנות, teaching that one should not be so cruel as to kill a mother and child on the same day. Other ראשונים categorize it as צער בעלי חיים because killing one right after the other compounds the trauma. Others explain that הקדוש ברוך הוא brought humans and animals to populate the world, and killing a mother and child on the same day contradicts the purpose of continuing generations.
- The שיעור states that the דין of אותו ואת בנו makes no difference whether one slaughters the child then the mother or the mother then the child, and the שחיטה of the second animal violates the לאו and is חייב מלקות. The שיעור states that the violator need not have slaughtered both animals, because even if one person slaughtered the first animal and a second person slaughtered the second animal, the second person violates the איסור.
- The משנה states that אותו ואת בנו applies בין בארץ בין בחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשים. The שיעור explains that ראשונים ask why חוצה לארץ must be stated, since only מצוות התלויות בארץ are land-dependent, and this is about animals. The שיעור gives two explanations: some say the phrase adds no חידוש but the משנה includes it because later teachings in the גמרא will justify parallel phrasing, and others say the tractate now begins a series of פרקים (including כיסוי הדם) where it is necessary to state applicability in and out of the Land, and similar wording aids memorization of תורה שבעל פה.
- The שיעור states that קדשים may not be slaughtered בחוץ and that doing so is an איסור דאורייתא, certainly involving חיוב כרת, with discussion whether there is also חיוב מלקות and how the combination is understood. The שיעור states that there is also an איסור of חולין בעזרה, bringing חולין into the עזרה, and that it carries no punishment; it is a מחלוקת whether it is דאורייתא or דרבנן, and one view treats it as a לאו הבא מכלל עשה with no מלקות.
- The משנה rules that if one slaughters אותו ואת בנו as חולין בחוץ, שניהם כשרים and the second slaughterer סופג את הארבעים. The שיעור explains two understandings of the phrase סופג את הארבעים, one connecting it to *sfog* (sponge) as cleansing from sin and one reading it as “absorbing” the lesson of מלקות to avoid repeating the עבירה.
- The שיעור reports that רש"י says there is no חידוש in stating שניהם כשרים because an עבירה does not make the animal non-kosher, while תוספות argues a חידוש exists because לא תאכל כל תועבה could imply an animal produced through עבירה should be forbidden. The שיעור states that תוספות answers that only by קרבנות does אותו ואת בנו disqualify, implying that in other cases the animal remains כשר.
- The שיעור presents רבי עקיבא איגר’s approach that one might apply the principle כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני and invalidate the second שחיטה, so the משנה teaches that even after the עבירה the animal remains כשר. The שיעור gives three answers why לא מהני does not apply here: the פרי מגדים links it to the later teaching that only קרבנות are disqualified; another answer distinguishes עבירה in the act itself from עבירה in circumstances, comparing to a proper שחיטה on שבת that still leaves the animal כשר; a third answer says the עבירה here depends on another person’s prior permitted שחיטה, and לא מהני applies only when the עבירה is done purely by the perpetrator.
- The שיעור states that הלכות גדולות rules that one who violates אותו ואת בנו should not eat the animal that day, and it reports disputes whether this is due to *to’evah* (*תועבה*) or a קנס. The שיעור states the נפקא מינה is שוגג, because a קנס would apply only to מזיד while *to’evah* would not distinguish, and it cites a מחלוקת אחרונים where the תבואת שור forbids anyone from eating the animal while the ש"ך limits the restriction to the שוחט.
- The משנה’s additional scenarios are presented as follows in the שיעור’s narration: when both are קדשים בחוץ, the first is חייב כרת, the second is not חייב כרת because there is only כרת for קדשים בחוץ when the שחיטה is ראויה, and after its mother is slaughtered it cannot be slaughtered בפנים; both are פסולים and both receive מלקות, the first for קדשים בחוץ and the second for אותו ואת בנו. When both are חולין בפנים, both are פסולים and the second gets מלקות for אותו ואת בנו. When both are קדשים בפנים, the first is כשר ופטור and the second gets מלקות for אותו ואת בנו and becomes פסול as a קרבן because an אותו ואת בנו קרבן is disqualified.
- The שיעור continues the משנה’s mixed cases: in חולין וקדשים בחוץ with the first חולין, the first is כשר ופטור and the second is פסול and receives מלקות for אותו ואת בנו but not for קדשים בחוץ because it could not have been brought as a קרבן. In קדשים וחולין בחוץ with the first קדשים, the first is חייב כרת and פסול, the second is כשר, and both receive מלקות, the first for קדשים בחוץ and the second for אותו ואת בנו. In חולין וקדשים בפנים, both are פסולים and the second gets מלקות for אותו ואת בנו. In קדשים וחולין בפנים, the first is כשר ופטור and the second gets מלקות for אותו ואת בנו and is פסול for חולין בעזרה. In חולין בחוץ ובפנים, the first is כשר ופטור and the second gets מלקות for אותו ואת בנו and is פסול due to חולין בעזרה without מלקות for that. In קדשים בחוץ ובפנים, the first is חייב כרת for קדשים בחוץ and the second is פסול as מחוסר זמן. In חולין בפנים ובחוץ, the first is פסול and פטור and the second gets מלקות for אותו ואת בנו and remains כשר. In קדשים בפנים ובחוץ, the first is כשר ופטור and the second gets מלקות for אותו ואת בנו and is פסול, with no punishment for קדשים בחוץ because it could not have been brought בפנים.
- The שיעור reports that the ראשונים ask why the משנה omits the case where one animal is חולין slaughtered בפנים and the other is קדשים slaughtered בחוץ, and most answer that the משנה does not list every possibility. The מאירי explains that the משנה’s listed cases always share a common denominator between the two animals, and this omitted case lacks any shared denominator.
- The גמרא asks for a source that אותו ואת בנו applies to מוקדשים, and the שיעור explains תוספות’s rationale that the adjacent פסוקים in ויקרא—first about שבעת ימים תחת אמו and day eight for קרבן, then ושור או שה אותו ואת בנו—could imply repetition if it already applied to קדשים. The רמב"ן explains that because it is a שחיטה שאינה ראויה one might think it does not apply to קדשים, and the juxtaposition teaches that it does. The גמרא considers whether the juxtaposition could imply the opposite, and it answers that the repeated opening language would be unnecessary if it were only קדשים, and then it uses the extra vav in ושור to connect and include both חולין and קדשים.
- The גמרא asks why the linkage to קדשים would not exclude כלאיים from אותו ואת בנו, since כלאיים are פסול for קרבן, and it brings a ברייתא that אותו ואת בנו applies to כלאיים and כוי. The שיעור reports תוספות’s question why linking to קדשים would not limit the דין to times when the בית המקדש stands, and it answers that קדשים remain conceptually forever even without a physical מקום להקרבה.
- The שיעור states that מפרשים ask why the גמרא focuses on כלאיים rather than excluding בעלי מום, טרפה, and יוצא דופן, and they answer that those are from a כשר species that can be brought as a קרבן with specific disqualifications, whereas כלאיים are entirely excluded as a type.
- The גמרא uses רבא’s rule that every place the תורה says שה it excludes כלאיים, and it asks why שור או שה does not exclude כלאיים here. The גמרא answers that the word *o* (*או*) in this context comes לרבות את הכלאיים, and the שיעור reports תוספות’s observation that *o* in a קרבן פסוק (או כשב) excludes כלאיים while here it includes. The שיעור states תוספות’s answer that context determines the default: if without *o* כלאיים would be included then *o* excludes, and if without *o* כלאיים would be excluded then *o* includes, applying this to כשב/עז versus שור/שה.
- The שיעור introduces the question of מצוה הבאה בעבירה and the לבוש’s פסול of אתרוג המורכב, and it reports that many אחרונים argue that once the hybrid exists it is not inherently a מצוה הבאה בעבירה requiring פסול without a special לימוד. The שיעור presents explanations for אתרוג המורכב being פסול as either adding a fifth species or lacking a pure אתרוג species, and it notes a debate whether one may use it when no other אתרוג is available, with some leniency after the first day.
- The גמרא challenges using *o* (*או*) to include כלאיים because it is needed לחלק between שור and שה, and it answers that separation is learned from the word בנו. The gmarah then brings another need for *o* and answers it is learned from the word אותו, and the sugya turns to the problem for חנניה who does not derive from אותו. The גמרא answers that for חנניה לחלק does not need a פסוק because he holds like רבי יאשיה/רבי יונתן principles about whether conjunctive phrasing implies both or each separately, and it brings the ברייתא about cursing parents with רבי יאשיה deriving separate liability from the duplicated language and רבי יונתן holding that it implies either one unless the תורה specifies יחדיו.
- The שיעור adds that מפרשים qualify רבי יאשיה’s approach with examples like פצוע דכא וכרות שפכה and אתנן זונה ומחיר כלב where either condition suffices due to the underlying rationale. The שיעור adds that according to רבי יונתן there are limits, because commands like ד' מינים and תפילין’s four פרשיות require all components, and in דיני ממונות “table and chair” means both. The שיעור cites a תשובות הרשב"א case about a father requiring consultation with שמעון and לוי, reports that most פוסקים disagree with applying רבי יונתן there, and states that the רמ"א rules it depends on whether the father meant the condition only while both are available.
- The שיעור reports תוספות’s explanations for why togetherness terms like יחדיו are still needed, such as defining stitched connection for שעטנז and defining joint plowing for כלאי בהמה. The שיעור reports that רבי יונתן learns from the repetition in the parent-cursing פסוק that the liability applies even after the parent is no longer alive.
- The גמרא states a ברייתא that אותו ואת בנו applies to the female and not the male, reflecting אין חוששין לזרע אב, and חנניה says it applies both to זכר and נקבה. The גמרא derives the רבנן position by analogy to אם על הבנים in שילוח הקן, presenting that just as that דין is on the mother and not the father, so too is אותו ואת בנו. The גמרא rejects a first attempt due to a difference between מזומן and אינו מזומן, uses the word אותו to limit to one parent, then identifies the parent by again aligning with אם על הבנים, and it adds the criterion בנו, מי שבנו כרוך אחריו, excluding the father because the young follow the mother.
- The גמרא states that the challenge is that אותו could imply male, and it answers with the emphasis on bno and the behavioral reality of offspring attachment. The gmarah explains that חנניה reads אותו as implying זכר and bno as implying the mother’s attachment, and therefore applies the דין to both parents. The שיעור reports תוספות’s question why the תורה did not simply use בן, and it answers that בן would have implied both parents, while bno points toward the mother.
- The שיעור presents several explanations for the practice of davening for a sick person using the mother’s name. The חתם סופר explains that תפילות should be as clear as possible because maternity is certain while paternity rests on חזקה of רוב בעילות אחר הבעל. The ספר תורה ולשמה explains that men do more עבירות, such as ביטול תורה, so invoking the mother’s merit is preferable. The שיעור connects to the gmarah’s idea מי שבנו כרוך אחריו and cites דוד המלך’s phrase אני עבדך בן אמתך as expressing a stronger connection to the mother and learning behavior from her.
- The שיעור adds a social and halachic explanation tied to public מי שברך and avoiding embarrassment, stating that Jewish identity follows the mother and citing the example מרי בר רחל. The שיעור states that if some people were named by their mother due to a non-Jewish father while others were named by their father, public mention could embarrass, so using the mother’s name for everyone avoids embarrassment while praying publicly for a רפואה שלמה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions