Chulin 70
Summary
- הטקסט מגדיר את דיני *bechor* כפטר רחם בבהמה כשרה ואת קדושתו בזמן שבית המקדש קיים ובזמן הזה, ומעמיד את דיני הלידה על נקודת ההכרעה של יציאת *rov* העובר והשלכותיה למכירה לגוי, ללידה דרך דופן, ולכיסוי או חציצה בין העובר לרחם. הוא מפרש את המשנה “המבכרת המקשה לילד” ואת הגמרא על מחלוקת רב הונא ורבא אם הקדושה חלה *lemifre’a* או *mikan ulehab’a*, וממשיך בשאלות של רבא ורבנן על רוב באיברים וחציצות, ומסיים במשנה על עובר שמת במעי אמו ודיני טומאה, עם טעם תנא קמא מכוח טומאה בלועה והיקש “בהמה טמאה” ל“בהמה טהורה”.
- מסכת חולין דף ע מתחיל מדף סט עמוד ב במשנה על קדושת בכור כשהבהמה יולדת זכר ראשון שהוא פטר רחם, ועל כך שבזמן שבית המקדש קיים בכור תמים ניתן לכהן לקרבן ונאכל כקדשים קלים ובכור בעל מום נשאר לכהן. התורה מלמדת שיש מחלוקת תנאים אם רק כהן אוכל בכור, אם ישראלים אוכלים, ואולי אף גוים בבעל מום, וגם בכור בעל מום טעון רמת קדושה וכבוד. בהמה שאינה נולדת פטר רחם אינה מקבלת קדושת בכור, ולידה *derech dofen* אינה עושה את הוולד בכור ואף הוולד הבא אחריה אינו בכור.
- המשנה פוסקת שבהמה המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים אף על פי שבדרך כלל אין משליכים בכור לכלבים, והראשונים מסבירים שהחיתוך נעשה בעוד העובר במעי אמו וקדושת בכורה אינה חלה עד היציאה, או שמדובר בנפל, או שמדובר במקרה של סכנת לידה שבו ממילא אין כאן קדושת בכור מפני אפשרות של *derech dofen* או מפני דין ולד אחר מיתת האם. המשנה מוסיפה שאם יצא רובו ומת, מותר לחתכו מפני שהוא מת, אך מאחר שיצא רובו וקיבל קדושת בכורה “הרי זה יקבר”, והוא פוטרת הבכורה כך שהבאים אחריו אינם בכור. הטקסט מביא מחלוקת ראשונים מה דין קדושת בכורה במקרה הראשון של המשנה, שרש״י משמע שאינו מתקדש והרמב״ם משמע שמתקדש.
- הגמרא מביאה “איתמר” על מקרה שיצא שליש מן הבכור ומכרו לעובד כוכבים ואז יצא שליש נוסף, ומקדימה שהדין של בכור נוהג גם בזמן הזה ולכן מוכרים בהמות לגוי כדי להפקיע קדושת בכור כי קדושה חלה רק בבהמת ישראל. רב הונא אומר קדוש מפני שקסבר *lemifre’a* קדוש, שכאשר יצא רובו מתברר למפרע שמעיקרא קדוש ומכירתו אינה כלום, ורבא אומר אינו קדוש מפני שקסבר *mikan ulehab’a* קדוש והקדושה חלה רק לאחר יציאת רוב ולכן המכירה קודם לכן תקפה. הטקסט מביא שתי דרכי הבנה: דרך אחת שרב הונא קובע קדושה מתחילת היציאה ורוב רק מגלה למפרע, ודרך שנייה של חזון איש ובריסקר רב שכולם מסכימים שהרגע המכריע הוא רוב אלא שלרב הונא יש תהליך התקרבות לקדושה מרגע היציאה עד שלמותה ברוב. הטקסט תולה בכך מחלוקת רש״י ותוספות אם מכר את כל הבכור בשלב יציאת שליש, שלרש״י המכירה מועילה אף לרב הונא ולתוספות אינה מועילה.
- הגמרא מביאה “ואזדו לטעמייהו” במקרה שיצא שליש *derech dofen* ושני שלישים דרך רחם, והצל״ח מסביר שהשליש שיצא דרך דופן נחתך ואז נולדו שני השלישים האחרונים כרגיל. רב הונא פוסק אינו קדוש מפני ש*lemifre’a* קובע לפי תחילת היציאה והתחלה היתה דרך דופן, ורבא פוסק קדוש מפני ש*mikan ulehab’a* קובע לפי יציאת רוב וברוב היה דרך רחם. הגמרא אומרת “וצריכא” מפני שאם היה רק מקרה אחד היה מקום לומר שכל אחד מהם אמר דבריו רק לחומרא, ולכן הוצרכו שני המקרים כדי לגלות שרב הונא ורבא עומדים בשיטותיהם גם כשהדין יוצא לקולא או לחומרא.
- הגמרא מקשה מן המשנה שמתירה לחתוך ולהשליך לכלבים, שאם אומרים *lemifre’a* קדוש היה צריך לומר יקבר, ומתרצת שהמשנה עוסקת ב“מחתך ומשליך” מיד כשהאברים יוצאים ולא ב“מחתך ומניח”. הגמרא מסיקה שהמשנה עצמה נלמדת כ“במה דברים אמורים” שמותר רק במחתך ומשליך, אבל אם מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו וכשהרוב יוצא הקדושה חלה למפרע והחתיכות טעונות קבורה.
- רבא שואל “הולך באיברים אחר רוב או לא הולך באיברים אחר רוב” ונידון הדבר אם מחשבים רוב לפי רוב העובר או לפי רוב האבר כשהיציאה חלקית. הגמרא דוחה כמובנת מאליה אפשרות לעזוב רוב עובר וללכת אחר רוב אבר במקרה ש“יצאו רובו ומיעוט אבר”, ומעמידה את הספק במקרה ש“יצא חציו ברוב אבר” והגמרא תולה בכך גם את מחלוקת “יש לידה לאברים” ו“אין לידה לאברים” כפי שמפרש הרמב״ן. הטקסט מביא בשם מהרש״א והפרי חדש שאי אפשר להשתמש בכלל רוב באותה בהמה לשני כיוונים מנוגדים באיברים שונים. הגמרא מנסה להביא ראיה מן המשנה “יצא רובו הרי זה יקבר” ולפרש “מאי רובו” כאותו מקרה של חצי ברוב אבר, ודוחה ומפרשת שהמשנה מדברת ב“יצא רובו במיעוט אבר” כדי ללמד שלא הולכים אחר רוב אבר, והראשונים מסבירים שגם דבר פשיטא יכול להופיע במשנה כחלק מהדין.
- הטקסט מסביר שהגמרא רואה את “רוב ככולו” כדבר ידוע ולכן אינה מפרשת כך את המשנה, ומביא בשם מפרשים קשר לנוסח התפילה “מלוך על כל העולם כולו” כדי שלא ישתמע “רוב העולם”. הוא שואל מדוע אין אומרים רוב ככולו בשיעורי תורה כמו כזית מצה ומקוה מ׳ סאה, ומביא ביאור שהיכן שהתורה קובעת שיעור מפורש אין סומכים על רוב, ובשם קלויזנבורג'ער רבי בשו״ת דברי יציב שהתורה רוצה את השיעור עצמו ולא רובו.
- רבא שואל על עובר ש“כרכא דסיב” או “בטלית” אם הוא פטר רחם, ומבואר באחרונים שהדברים נידונים מצד חציצה אף אם הם לטובת העובר ולכן אולי אינם חציצה. הגמרא דוחה “בשליא” כי “אורחיה הוא” ומעמידה “בשליא אחרת” אם שליא של בהמה אחרת מקיפה אותו. הגמרא שואלת “כרכה ואחזה והוציאה מהו” ורש״י מפרש שמדובר ביד המיילדת כחציצה, ותוספות חולק ומפרש שמדובר בתאומה שנכרכה סביבו, עם דיון אם החציצה סביב הראש או לא. הגמרא מגדירה את המקרה כיציאה דרך מרגלותיו ולא דרך רישיה, כי ביציאה דרך רישיה משעה שיצא הראש “פטרה ליה”.
- הגמרא שואלת על מקרה “בלעה חולדה” ומעמידה אותו במקרה שהחולדה הוציאה והכניסה והוולד חזר ויצא מאליו, והטקסט מביא שהמפרשים אומרים “דרוש וקבל שכר” וקושר זאת לדברי מהר״ל מפראג שהספק מברר אם דין בכור נמדד מצד האם או מצד הוולד. הגמרא שואלת “הדביק שני רחמים” שיצא מזה ונכנס לזה, וקובעת שדידיה פטר ודלאו דידיה ספק אם פטר ונשאר “תיקו”. הטקסט מביא מספר תורת היולדת ששאלה זו נידונה לגבי תינוק שהועבר מיד לאינקובטור לעניין מניין שלושים יום לפדיון הבן, ומביא שרב אלישיב ורב שלמה זלמן פסקו שמונים מן הלידה. הוא מביא מחלוקת פוסקים לגבי לידה עם מלקחיים אם נחשב בכור: חלקת יעקב מחמיר שאינו בכור, אבני נזר מצרף ספק ספיקא ומורה לפדות בלי ברכה, ושבט הלוי מחייב פדיון עם ברכה ומבחין בין דיני בהמה לדיני אדם, והצפנת פענח בשם הרוגאטשאווער תולה אם היתה אפשרות ללידה טבעית.
- רב אחא שואל “נפתחו כותלי בית הרחם” אם “אויר רחם מקדש” או “נגיעת רחם מקדשת”. רב אשי שואל “נעקרו כותלי בית הרחם” ודוחה כפשיטא אם נעקרו לגמרי, ומעמיד “נעקרו ותלוי בצוארו” אם “במקומו מקדש” או “שלא במקומו נמי מקדש”. רב ירמיה שואל את רבי זירא “נגממו כותלי בית הרחם” ונאמר לו שזו שאלה שכבר נשאלה, ולאחר מכן מובאת שאלת רבי זירא “עומד מרובה על הפרום” או “פרום מרובה על העומד” לפי מקום היציאה, והגמרא מסיקה שהספק שייך רק כש“דאיכא עומד בעולם” אבל כש“נגממו” לגמרי לא איבעיא ליה כי אין רחם.
- המשנה פוסקת שאם עובר מת בתוך מעיה והרועה הושיט ידו ונגע בו “בין בהמה טמאה בין בהמה טהורה טהור” לדעת תנא קמא, ורבי יוסי הגלילי אומר שבבהמה טמאה טמא ובבהמה טהורה טהור. הגמרא נותנת טעם לתנא קמא מצד “טומאה בלועה” שאינה מטמאה, ומובאים הסברים שהגמרא הולכת כשיטת רבי עקיבא שאינו מודה לטומאה בלועה, או שמדובר כשידו יצאה ולכן אינה בלועה, או כדברי המאירי שטומאה בלועה נאמרה באדם ולא בבהמה. רב חסדא אומר קל וחומר שאם הועילה אמו להתירו באכילה בשחיטתה תועיל לטהרו מטומאת נבילה, והגמרא שואלת מקור לבהמה טמאה ומשיבה מן הפסוק “וכי ימות מן הבהמה” זו בהמה טמאה “אשר היא לכם לאכלה” זו בהמה טהורה, ותנא קמא דורש היקש שמה בהמה טהורה עובר טהור אף בהמה טמאה עובר טהור.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions