Chulin 67
Summary
- The שיעור on מסכת חולין דף סז עמוד א builds the היתר ואיסור of water-creatures without *snapir* and *kaskeset* by defining which waters are treated like ימים ונחלים and by re-reading the פסוקים in פרשת שמיני through competing דרכי הדרשה, then moves into the rules of תולעים and other שרצים as they become אסור through *pirishah* and movement, and ends by contrasting worms in בהמה and דגים, identifying the לויתן as דג טהור from דרשות in the פסוקים, and concluding פרק אלו טרפות before opening the next פרק with the משנה of בהמה המקשה לילד and the דין of an עובר that extends a limb before שחיטה.
- The תורה permits only aquatic creatures with סנפיר וקשקשת in ימים ונחלים, while creatures in חריצין ונעיצין follow the same דין as ימים ונחלים because they have a source for the water. The שיעור states that creatures in בירות שיחין ומערות, and certainly those in כלים, are מותר even without סנפיר וקשקשת. The reading hinges on ויקרא פרק יא פסוקים ט–י and on the extra words אותם תאכלו, which the גמרא treats as teaching that what is found in כלים is מותר.
- The שיעור follows רש"י that the earlier approach treats the פסוק as a כלל ופרט וכלל but effectively as a limiting כלל ופרט model that expands only to חריצין ונעיצין and not to בורות שיחין ומערות, and רש"י asserts that broadening further is not accepted להלכה. The שיעור explains that a כלל ופרט, a פרט וכלל, and a כלל ופרט וכלל can be oriented either narrowly or broadly, and that the earlier תנא takes the narrower stance. The שיעור presents רבי ישמעאל’s approach as reading the structure as ריבוי מיעוט וריבוי to reach the desired practical outcome while preferring that method for such פסוקים.
- The שיעור cites תוספות as troubled that the dispute appears to be only about דרשות without a practical difference, and therefore תוספות posits two types of חריצין ונעיצין, some that bubble and some that do not, producing a נפקא מינא as to which are אסור. The שיעור brings the משך אליעזר that the נפקא מינא may be what “found in כלים is מותר” means, distinguishing between drinking water containing a שרץ and extracting and eating the שרץ separately.
- The שיעור asks how ריבוי מיעוט וריבוי fits with the ברייתא of תנא דבי רבי ישמעאל that lists thirteen מידות without it. The שיעור gives three תירוצים: that ריבוי מיעוט וריבוי is subsumed under כלל ופרט וכלל; that the daily ברייתא avoids disputed methods and ריבוי מיעוט וריבוי is debatable; and that דבי רבי ישמעאל refers to the ישיבה and not necessarily רבי ישמעאל himself, so the תלמידים could hold this approach.
- The גמרא reads “במים” as ריבה, “בימים ובנחלים” as מיעט, and “במים” again as חזר וריבה, yielding ריבוי מיעוט וריבוי and “ריבה הכל.” The גמרא first includes חריצים ונעיצים, then challenges why not instead include even בורות שיחין ומערות and exclude only כלים. The גמרא answers that כלים are already known from אותם תאכלו, so the ריבוי מיעוט וריבוי comes to permit not only כלים but also בורות שיחין ומערות.
- The גמרא asks ואיפוך אנא, proposing to reverse the assignment and make בורות שיחין ומערות אסור and חריצין ונעיצין מותר. The שיעור cites ראשונים that logic plays a different role under ריבוי מיעוט וריבוי than under כלל ופרט וכלל, and cites the ר"ן that size could make בורות שיחין ומערות resemble ימים ונחלים more than small חריצין ונעיצין. The גמרא resolves with מטיא בר יהודה that בורות שיחין ומערות are permitted because צורן ככלים, while חריצין ונעיצין resemble ימים ונחלים because אין צורן ככלים.
- The גמרא asks הי סתום והי מפורש regarding the textual basis that what is found in כלים is מותר, and records a מחלוקת between רב אחא and רבינא over whether פסוק “יש לו” is מפורש and “אין לו” is סתום or vice versa. One view calls “יש לו” מפורש because it contains אותם תאכלו as the explicit marker permitting כלים. The other view calls “אין לו” מפורש because without פסוק י one might think that even in כלים, אף על גב דאית ליה, לא תאכלו, so פסוק י is what clarifies the correct reading of פסוק ט.
- Rav Huna warns not to strain date beer at night lest worms separate from the cask and fall into the cup, creating an איסור of שרץ השורץ על הארץ. רש"י explains the danger as a next-day misunderstanding, where one sees the worm and assumes it never left the vessel and was always in a מקום of היתר, so the practice is avoided to prevent that error. The שיעור reports פוסקים who infer a practical leniency from רש"י when one does not see and has no enjoyment from the worm, while also reporting רבי עקיבא איגר’s stance that it remains an עבירה by אכילה even without הנאה and that מתעסק does not remove the איסור here, along with the explanation that at night there is a ספק ספיקא whereas by day one sees it and loses that structure.
- The גמרא challenges why not fear worms moving even within the original cask by climbing and falling, and answers היינו רביתא, treating movement within its original locus as not creating the prohibited status of *pirishah*. The גמרא supports this from a ברייתא permitting drinking directly from בורות שיחין ומערות based on תאכלו מכל אשר במים and resolves the concern of a worm separating and returning by the same principle, אלא היינו רביתיה. The שיעור attributes to the ראש that the היתר is framed as drinking from the water source rather than drawing and selecting, and cites the בית יוסף that connected انتقال between containers can still be treated as not being *pirishah*.
- Rav Chisda brings support to Rav Huna from a ברייתא about דרבשין שסיננן, where the worm becomes a concern specifically when filtered, while without filtering it remains permitted. Shmuel rules that a worm in a fruit attached to the tree is אסורה משום שרץ השורץ על הארץ because the fruit is connected to the ground. The שיעור reports a מחלוקת ראשונים whether this applies only where the worm can move, with the רשב"א disagreeing and extending the concern even in tight spaces.
- One ברייתא interprets על הארץ to exclude various worms found in beans and fruits, while another interprets the phrase to include a תולע שבעיקרי זיתים שבעיקרי גפנים. The גמרא first suggests both refer to worms in fruit and distinguishes between fruit attached versus detached, matching Shmuel’s frame. The גמרא then offers an alternative that both refer to attached fruit and applies כל העומד לקצוץ כקצוץ דמי, making the key distinction בין באילנא and not in the fruit, and it reads the language “בעיקרי” as evidence that the second ברייתא targets the tree itself.
- Rav Yosef asks פירשה ומתה מהו, then מקצתה מהו, and then לאוויר העולם, and the גמרא leaves these as תיקו, with the שיעור stating that the שולחן ערוך treats them as ספק דאורייתא לחומרא. Rav Ashi asks לגג תמרה מהו, לגג גרעינתה מהו, and מתמרה לתמרה מהו, and these too remain תיקו with the same rule of חומרא applied. The שיעור explains that the structure of the questions builds in an *im tימצי לומר* progression, where each later case is tested against the assumed outcome of the earlier one.
- Rav Sheshet brei d’Rav Idi states כוקיאני אסירי and explains מעלמא אתו, and the שיעור notes רש"י applying this to worms in the liver and lungs and cites תוספות and others who extend it to worms in the innards of fish. Rav Ashi challenges that if they came from outside they should appear first in the digestive tract, and an איכא דאמרי reverses to כוכיאני שרי, but the גמרא concludes והלכתא כוכיאני אסירי because they can enter דרך נחיריה while the animal sleeps. The גמרא adds that worms in animal flesh are אסור, while worms in fish flesh are שרי because they are treated as forming within the fish itself.
- Ravina tells his mother איבר להו ואנא אכילנא regarding worms in fish, and the שיעור records two readings: either he demonstrates the permissibility publicly, or he prefers not to see them and therefore has them mixed. The שיעור states that the discussion connects to בל תשקצו as a subjective איסור, where the repulsiveness can change when the worm is seen alone versus blended into a mixture.
- Rav Mesharshia challenges Ravina from a ברייתא expanding בל תשקצו to כוכיאני שבבהמה, and the גמרא answers that בהמה becomes permitted through שחיטה while worms are not made permitted by שחיטה. The גמרא contrasts fish as permitted through אסיפה בעלמא, making their internally formed worms more lenient. The שיעור reports a major מחלוקת ראשונים whether worms in animal flesh are forbidden as שרץ or as אבר מן החי, and cites the רמב"ם and ראב"ד about whether אבר מן החי can apply after death, yielding a practical implication for selling wormy meat to a גוי.
- The שיעור quotes תנא בספרא identifying הולך על גחון as נחש and extending categories to additional similar creatures, and likewise interpreting על ארבע and מרבה רגלים with their extensions. רבי יוסי בן דורמסקית states that לויתן is דג טהור from the פסוק גאוה אפיקי מגנים and תחתיו חדודי חרש, with the גמרא reading these as קשקשים and סנפירים. The שיעור cites מפרשים who question why such a proof is needed and brings three approaches: that it establishes לויתן’s classification as fish and thus subject to these סימני טהרה; that since it was created in ששת ימי בראשית one might think pre-kashrut status would matter, so the גמרא clarifies it is כשר; and that even if one might assume laws will change in the ימות המשיח, the גמרא teaches that the relevant הלכות remain as learned.
- The שיעור recites הדרן עלך אלו טרפות and the נוסח of continuing attachment to the פרק in both worlds. The שיעור then begins the next פרק with the משנה: בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמה העובר טהור. The שיעור frames the upcoming topic as דיני עובר inside a בהמה and the general principle עובר ירך אמו, with the complication of a limb emerging before שחיטה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions