Chulin 66
Summary
- Today's שיעור on מסכת חולין דף סו עמוד א opens with the גמרא clarifying the מחלוקת between תנא דבי רב and תנא דבי רבי ישמעאל about how the פסוקים that list כשר חגבים are darshened, and the practical נפקא מינה becomes whether a חגב with a ראש ארוך can be כשר. The שיעור then shifts to דגים, defining כשרות through סנפיר וקשקשת even when those סימנים appear later or fall off, explaining why the תורה writes both terms despite the rule that קשקשת implies סנפיר, and bringing layers of interpretation around יגדיל תורה ויאדיר. The sugya continues into שרצים שבמים, deriving from פסוקים which מים require סימנים and which sources permit drinking despite creatures present, and it concludes that the היתר and איסור depend on whether the מים are מים נובעים like ימים ונחלים and ניצים וחריצים or standing collections like בורות שיחין ומערות, with a separate category for כלים.
- Today's learning begins on the words במאי קמיפלגי and frames the earlier analysis of the two פסוקים where the תורה says אלה תאכלו and then lists ארבעה מיני חגבים with the words למינו or למינהו. The first approach treats the פסוקים as כלל ופרט with אין בכלל אלא מה שבפרט, so each named חגב with למינו adds only an additional grasshopper exactly like the פרט, and the resulting כשרות requires exact similarity. The תנא דבי רבי ישמעאל treats the structure as כלל ופרט וכלל with אין בכלל אלא כעין הפרט, so כשרות follows broader resemblance and hinges on having the four סימנים of the משנה on דף נט.
- The גמרא states the central practical מחלוקת as בראש ארוך קמיפלגי. The תנא דבי רב reads אשר לא כרעים as a כלל and the list ארבה סלעם חרגל חגב למינהו as a פרט, concluding דמיניה אין דלאו דמיניה לא and requiring similarity משני צדדים, meaning the ארבעה סימנים plus the condition that it may not have a ראש ארוך. The תנא דבי רבי ישמעאל reads למינהו as חוזר וכלל and allows כשרות whenever the חגב has the four סימנים, even with a long head.
- The שיעור brings מחלוקת ראשונים why the view is called תנא דבי רב, with רש"י saying it is the ברייתא commonly learned in the בית המדרש and other ראשונים saying רב authored the ברייתות, while רש"י rejects authorship because the גמרא sometimes cites תנא דבי רב and has רב argue on it. The ראשונים ask why the גמרא does not list the additional earlier נפקא מינה of whether the insect must be in the family of חגב, and one answer says it is not practically distinct because all the species yielded by תנא דבי רב are in the family anyway. Another answer ties it to the משנה where the תנא קמא does not require “family of חגב” while רבי יוסי does, and some ראשונים say the משנה aligns with תנא דבי רב so the exact תנא דבי רב position on that requirement is unclear, leading the גמרא to omit it.
- The גמרא challenges the כלל ופרט וכלל reading with והלא דמי because כלל קמא and כלל בתרא are dissimilar, since אשר לו כרעים implies a broad criterion while למינהו suggests a tighter requirement. The גמרא answers that תנא דבי רבי ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא דריש, and the שיעור explains that this is a recurring ש"ס pattern where such objections are answered by attributing the דרשה to דבי רבי ישמעאל.
- The sugya returns to the earlier line אמר מר: שמו חגב יכול אין בו כל הסימנים הללו and rejects the idea that the name alone would suffice by teaching that למינהו requires all the סימנים. The גמרא explains the הוה אמינא from the extra mention of סלעם, which is treated as superfluous and therefore available לריבויי לראש ארוך, yet the gמרא says one might have extended that extra to allow “חגב הוא” without the סימנים, and למינהו blocks that extension. The gמרא also reconciles conflicting identifications of סלעם and חגב across ברייתות by saying מר כאתריה ומר כאתריה.
- The שיעור records רש"י’s point that חגבים may be eaten even without שחיטה, derived from the פסוק זאת תורת הבהמה העוף והדגים וחגבים וכל שרץ הארץ, with the explanation that בהמה requires two סימנים, דגים require none because the תורה uses אסיפה, עוף falls in between with one סימן, and חגבים follow דגים and therefore require no שחיטה. The שיעור notes a מחלוקת ראשונים whether חגבים may be eaten alive, with some prohibiting due to בל תשקצו and others permitting if it does not bother the eater.
- The שיעור brings רבינו סעדיה גאון’s חידוש that חגבים can be eaten only if killed by a person, without a prescribed method, so a found-dead חגב would be אסור. It then raises a question tied to the daily פסוק about not eating before feeding one’s animals and asks whether that obligation applies to a grasshopper or to fish in an aquarium, framing the ספק around whether the rule is rooted in צער בעלי חיים and whether the absence of שחיטה requirements for fish and חגבים implies a lesser concern. The פוסקים are presented as treating fish as less of a practical issue because they have water, while emphasizing that feeding obligations apply even to non-כשר pets like dogs and cats because צער בעלי חיים still applies.
- The sugya moves to ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת and teaches that a fish is מותר if it does not have the סימנים now but will grow them later, such as הסולתנית והעפיאן. The גמרא also permits fish that have the סימנים now but will shed them when leaving the water, listing אקונס ואפונס כספייא ואסטפייא ותונא, and the שיעור notes the נודע ביהודה’s view that the same rule could apply to fins as well. The מפרשים debate whether this rule is based on סברא or on the פסוק itself by reading סנפיר וקשקשת as עיין, meaning one looks to whether the סימנים existed at any point or will exist.
- The גמרא cites the משנה that כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר while there are fish with fins but no scales, and it asks why the תורה writes סנפיר if scales already imply fins. The gמרא answers that without סנפיר one might misdefine קשקשת as סנפיר and mistakenly permit a טמא fish, and תוספות adds that the תורה’s formulation is understood as requiring both, just as by animals the תורה requires both מפריס פרסה and שוסע שסע rather than “either or.” The gמרא then asks how we know which term means scales and which means fins and answers from the פסוק ושריון קשקשים הוא לבוש, yet it returns to the question of why סנפיר is needed once קשקשת is clear.
- The גמרא answers with אמר אבויה וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר, and the שיעור presents interpretations that the extra word is for clarity, that the תורה is teaching what makes the fish כשר rather than merely how to identify it, and that the statement that no fish with scales lacks fins is a demonstration of תורה מן השמים as explained by the ארץ צבי from the קוז'יגלובער רב. The שיעור connects this to a מדרש about שבת being given so כלל ישראל can learn תורה and explains why חסידים eat fish on שבת as a sign of כבוד התורה, while also stating that carefulness in מאכלות אסורות is necessary to avoid מטמטם הלב and thereby enable להגדיל תורה ולהאדירה. The שיעור adds the חתם סופר’s approach based on a רמב"ן that fish with fins and scales are healthier because fins help them reach the top and scales protect them.
- The שיעור records further הלכתic points that some ראשונים debate whether one scale suffices or whether three scales in three body locations are needed, and it states that most ראשונים and פוסקים require removable scales to qualify as כשר קשקשת. The שיעור also brings a dispute whether microscopic scales count, with some פוסקים saying what is not visible does not exist in הלכה and others being lenient that scales seen only with magnification qualify.
- The gמרא brings a ברייתא that derives both directions from the phrasing כל אשר יש לו and אל תאכל אשר אין לו, and it asks why the repetition is necessary. The answer applies the rule לאו הבא מכלל עשה עשה and concludes that one who eats non-כשר fish violates both a לאו and an עשה. The שיעור cites that many ראשונים extend this structure beyond fish, and the מאירי states that by all non-כשר animals and birds one violates both an עשה and a לאו.
- The שיעור introduces a framework for שרצים found in different water settings: ימים ונחלים, ניצים וחריצים as ponds with a bubbling source, בורות שיחין ומערות as gathered water without a bubbling source, and כלים as vessels. The ברייתא learns from תאכלו מכל אשר במים that היתר extends beyond כלים to include drinking from בורות שיחין ומערות without refraining, while the שיעור notes the ראש’s limitation that this היתר fits where one drinks directly with his head in the water rather than drawing water out where the creature might have moved onto the ground.
- The gמרא asks where the היתר for כלים comes from and derives it from the פסוקים that restrict the requirement of סנפיר וקשקשת to בימים ובנחלים, implying that outside that category, such as in כלים, even without סימנים may be permitted. The gמרא rejects an opposite reading by citing the פסוק וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים to show the limitation of איסור to ימים ונחלים, leaving a היתר implication for כלים.
- The gמרא then asks whether the פסוקים should be read as כלל ופרט, which would confine הדין to ימים ונחלים and exclude ניצים וחריצים, and it answers that במים functions as חזר וכלל, producing a כלל ופרט וכלל. Ravina explains that when two כללות are סמוכים, one may “insert” the פרט between them following the מערבא principle, yielding במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל. The conclusion defines the פרט as מים נובעים, so the דין of requiring סימנים applies to any מים נובעים including חריצים ונעיצים, while the מיעוט yields היתר for בורות שיחין ומערות.
- The gמרא challenges this by proposing that the פרט might be defined as מים גדלים על גבי קרקע, which would include even בורות שיחין ומערות in the סימנים requirement and leave only כלים as the exception. The gמרא rejects that because then תאכלו would add nothing, and it explains that תאכלו teaches an additional case of permissibility without סימנים, making room for bורות to be permitted as well. The sugya ends with the stated conclusion that creatures in ימים ונחלים and in נעיצים וחריצים are אסור without סנפיר וקשקשת, while those in כלים and even in בורות שיחין ומערות are permitted under the derived framework.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions