Chulin 65
Summary
- The שיעור explains the סימנים for כשרות of birds and חגבים in מסכת חולין דף סה עמוד א, beginning with the משנה’s rule that כל עוף הדורס טמא and the סימנים that indicate a bird is טהור, then presents several חז״ל tests and their disputed interpretations among רש"י and the ראשונים. The שיעור then shifts to the משנה about kosher grasshoppers, analyzes the required סימנים and רבי יוסי’s requirement of ושמו חגב, and develops the גמרא’s דרשות from פסוקי פרשת שמיני through competing structures of כלל ופרט versus כלל ופרט וכלל. The שיעור concludes with practical מנהג conclusions about not eating grasshoppers, noted exceptions in Morocco and Yemen, and an explanation of why extra פסוקים and species names expand or limit which חגבים are כשרים.
- Today's שיעור begins from אבל אמרו חכמים כל עוף and returns to the משנה on דף נט עמוד א that כל עוף הדורס טמא and that a bird with אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף is טהור. Rabbi Elazar bar Tzadok adds that כל עוף החולק את רגליו is טמא, and the גמרא explains the meaning. The גמרא brings a ברייתא that רבן גמליאל אומר דורס ואוכל, and רש"י explains that if a bird is a דורס it is certainly טמא, while if it is not a דורס and has אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף it is certainly טהור. Other ראשונים explain that these סימנים certify כשרות specifically in a case where the bird’s status is unknown and there is uncertainty whether it is a דורס.
- Rabbi Elazar bar Tzadok teaches that one performs a test by putting out חוט של משיחה, and if the bird divides its legs שתים לכאן ושתים לכאן it is טמא, while if it divides them שלש לכאן ואחת לכאן it is טהור. Many ראשונים interpret this as identifying whether the bird is a דורס, with two-and-two indicating דורס and three-and-one indicating not דורס. Others treat the test as a practical procedure for a ספק situation where the bird’s status is unknown.
- The גמרא cites רבן שמעון בן אלעזר that כל עוף הקולט מן האויר is טמא, with a מחלוקת whether it means the bird eats what it catches while still in the air or merely catches it in the air. The גמרא challenges this from ציפורתא נמי מקלא קטלה, implying a kosher bird can also catch in the air. Abaye answers that the criterion is קולט ואוכל, and only when the bird both catches and eats in the air is it treated as טמא.
- The גמרא brings Others who say that an unknown bird that שוכן עם טמאים is טמא and if it dwells with טהורים it is טהור. The גמרא asks whether this is like רבי אליעזר, citing the teaching לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, and answers that even the רבנן agree when the rule is שוכן ונדמה. The שיעור reports that most ראשונים define נדמה as similar appearance, while other ראשונים define it as similarity in internal organs. The שיעור cites a תשובה from the בית יצחק and the דברי חיים that one does not infer the reverse to certify כשרות, giving the reasons that the גמרא and the רמב"ם speak only about non-כשר birds and that the case must arise on its own rather than through human intervention such as a farmer placing the bird.
- The שיעור moves back to the משנה on דף נ"ט that begins the הלכות of חגבים, stating that a kosher חגב has ארבע רגלים, ארבע כנפים, קרסולים, and כנפיו חופין את רובו, and that רבי יוסי says ושמו חגב. The שיעור states that ראשונים require the קרסוליו to be near the neck and that grasshoppers with קרסוליים toward the back are certainly not כשר for anyone. Many ראשונים hold that רבי יוסי adds a further requirement without disputing the תנא קמא, while the רמב"ן treats רבי יוסי as adding a physical characteristic and thus differing from the תנא קמא. The שיעור presents that most ראשונים read שמו חגב as a name-category, while the רמב"ן reads חגב as a characteristic, and it notes that this dispute is nearly irrelevant because grasshoppers with the listed סימנים appear to be חגב anyway.
- The שיעור states that the שולחן ערוך rules that it is our מנהג not to eat grasshoppers, and it explains this as stemming from lack of familiarity with which ones have the name חגב. The שיעור identifies Morocco and Yemen as communities known to have eaten grasshoppers even after the שולחן ערוך. The שיעור relates that אור החיים הקדוש, from Morocco, stopped his community from eating grasshoppers and wrote that after his פסק there were no grasshoppers for the next twelve years. The שיעור cites שאלות ותשובות משנת הלכות that Yemenites may eat grasshoppers only as long as they were in Yemen, and once they moved to ארץ ישראל or other places they may not eat them because the מנהג המקום is not to eat them.
- The גמרא asks what כנפיו חופין את רובו means, and Rav Yehuda בשם Rav says רוב ארכו while others say רוב הקפו. Rav Papa rules הלכך בעינא רוב ארכו ובעינא רוב הקפו, and most ראשונים interpret this as a stringency due to ספק, while other ראשונים read it as a definitive ruling requiring both. The שיעור gives a נפקא מינה of three grasshoppers where one has רוב ארכו, one has רוב הקפו, and one has both, and it frames the difference as whether two are truly כשר but treated as uncertain and potentially בטל ברוב, or whether only the one with both is כשר and it is בטל among non-כשר. The שיעור references the סוגיא in מסכת עבודה זרה about whether רוב must be רוב הנראה לעיניים or a factual רוב and states that the absence of that discussion here indicates any רוב is adequate.
- The שיעור cites Rav Chaim Kanievsky’s sefer קרני חגבים that asks why חז״ל did not simply observe the kosher grasshoppers of their time to determine whether they had רוב ארכו or רוב הקפו. Rav Chaim answers that apparently the grasshoppers they ate had both רוב ארכו רוב היקפו, so Rav Papa’s issue becomes which is the primary criterion rather than what was found in practice.
- The גמרא teaches that a grasshopper that lacks something now but will grow it later, כגון אזחל, is מותר, and רש"י applies this to קרסולים. Rabbi Elazar ben Yaakov derives it from the פסוק whose קרי is לו and כתיב is לא in אשר לו כרעים, reading it as לא עכשיו but לו לאחר זמן, and Abaye identifies אזחל as אסכרי. The שיעור presents a dispute whether the תנא קמא and Rabbi Elazar ben Yaakov agree with סברא plus פסוק support, making the principle general beyond legs, or whether the פסוק-based view limits the rule specifically to legs while other missing סימנים invalidate. The שיעור also records a view that the תנא קמא speaks about wings and Rabbi Elazar ben Yaakov speaks about legs, making them address different topics and not argue.
- The שיעור reads the פסוקים: את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ and then את הארבה למינהו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו, and it asks why specific species are listed after סימנים were already given and why למינהו appears four times. One ברייתא identifies ארבה זה גובאי, סלעם זה רשון, חרגל זה ניפול, חגב זה גדיון, and explains that למינהו expands to include similar species such as ציפורת כרמים, יוחנא ירושלמית, ערצביא, and זרזונית based on exact similarity. The שיעור then presents the בי רבי ישמעאל תנא that reads the verses as a system of כלל ופרט וכלל, requiring כעין הפרט rather than exact match, and it develops inclusions for baldness and tails through the interplay of ארבה, סלעם, and חרגל with their למינהו expansions.
- The ברייתא challenges from a צרצר that has ד' רגלים, ד' כנפיים, כרצולים, and כנפיו חופין את רובו, and it excludes it with חגב ששמו חגב. The גמרא further rejects the idea that שם חגב alone suffices by deriving from למיניהו עד שיהא בו כל הסימנים הללו, so כשרות requires both the four סימנים and the שם חגב.
- The שיעור brings the question phrased as פריך רב אחאי and reports the ראשונים’ inference that this wording leads some to suggest Rav Achai is from the גאונים or רבנן סבוראי inserted into the גמרא, while others insist he is an אמורא and the phrase preserves his speech. Rav Achai asks how one can include a grasshopper with ראשו ארוך if the exemplars lack it, and the גמרא answers through Abaye that סלעם is יתירה because סלעם could be derived from ארבה and חרגול. Abaye concludes that if סלעם is not needed for itself, it is used as אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לראשו ארוך, making long-headedness not disqualifying. The שיעור adds that according to רבי ישמעאל only ארבה and חרגול are essential, סלעם teaches the קולא about head shape, and חגב teaches the חומרא that it must be in the family of חגב, with תוספות explaining that head shape is an insignificant factor and the משנה did not address it.
- The שיעור ends by citing Rav Chaim Kanievsky who quotes a מדרש in ספר טעמא דקרא that when the מכת ארבה began, the מצרים rejoiced because they ate grasshoppers, and הקדוש ברוך הוא brought the ארבה which the גמרא treats as the most inferior grasshopper. The מדרש portrays this as denying them “good grasshoppers” and giving them the most inferior kind.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions