Chulin 61
Summary
- The שיעור begins מסכת חולין דף ס"א from דף ס' עמוד ב' at חמישה סרני פלשתים and follows how רב חסדא repeatedly tells רב תחליפא בר אבינא כתוב באגדתך ופירשה, with the ספר דברי שאול of הגאון רב יוסף שאול נתנזון explaining that this frames writing *aggadata* as a “dictionary of unusual terms” in order to justify recording material that is ordinarily *devarim shebe’al peh*. The גמרא resolves why the פסוק lists “five” Philistine princes yet enumerates six by distinguishing the עוים, then debates whether עוים belong to פלשתים or come from תימן, and it interprets the name עוים through several explanations including their terror-inducing nature. ריש לקיש teaches that verses that seem expendable are actually גופי תורה, and the גמרא shows how historical details justify Israel’s later conquests, how place-names reveal the nations’ affection for הרי ארץ ישראל, and how Yosef’s population transfers prevent his brothers from being called *galvata*. The shiur then returns to the משנה that סימני העוף לא נאמרו and reconciles it with a ברייתא deriving סימני טהרה וטומאה from נשר and תור, building the halachic structure that a bird with one סימן is טהור unless it is among the כ"ד עופות טמאים, and explaining why תורין are written for קרבן and as a mnemonic for the four סימנים.
- A. The שיעור recalls that רב חסדא told רב תחליפא בר אבינא כתוב קניגי ובלסטרי באגדתך ופירשה, with רש"י explaining these as the hunter and the archer and presenting this as a model for the coming sugya. B. The ספר דברי שאול from הגאון רב יוסף שאול נתנזון explains that because of דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, writing down תורה שבעל פה is ordinarily forbidden, and only עת לעשות לה' הפרו תורתך permits recording when forgetting threatens. C. The explanation limits that emergency-writing rationale to הלכה as daily necessity, and it proposes that *aggadata* can be written indirectly by compiling a dictionary of rare terms and their meanings, with elaborations showing how חז"ל used them.
- A. The shiur focuses on יהושע פרק י"ג פסוק ג' stating חמישה סרני פלשתים and listing העזתי והאשדודי והאשקלוני הגתי והעקרוני והעוים, prompting the גמרא’s question אמר חמישה וחשב שיתא. B. רבי יונתן answers ארונקי שלהן חמישה, explaining that only five have ministers and the עוים are not a major unit with their own minister, with the ערוך and מסורת הש"ס noting variant readings אדנדקי or אדונקי meaning masters. C. רב חסדא then tells רב תחליפא בר אבינא כתוב ארונקי באגדתך ופירשה, continuing the same instruction to record an unusual term in his *aggadata* framework.
- A. The גמרא states פליגא דרב because רב says עוים מתימן באו, and רש"י identifies תימן as a son of אליפז son of עשו so the עוים come from עשו rather than פלשתים. B. A ברייתא supports עוים מתימן באו and explains they desired to follow the gods of the פלשתים, left their own land, and came to live in עזה among the פלשתים. C. The גמרא explains ולמה נקרא שמן עוים with multiple approaches: they ruined their place by leaving it, an אלף and an עין interchange yields a reading tied to their *ta’avah* for אלוהות הרבה, and their appearance causes אוחזתו עווית with the ערוך defining a sickness and רש"י defining trembling. D. רב יוסף adds that each has שיתסרי דרי שיני לכל חד וחד, and the מהר"ל explains this as cannibalism that makes people petrified, continuing in עזה עד היום הזה.
- A. רבי שמעון בן לקיש states הרבה מקראות שראויין לישרף because on a superficial glance they seem inconsequential and a בזיון, yet deeper study shows הן הן גופי תורה. B. The first example uses והעוים היושבים בחצרים עד עזה and כפתורים השמידם וישבו תחתיהם, where the historical transfer matters because אבימלך made אברהם swear אם תשקר לי ולניני ולנכדי, so הקדוש ברוך הוא arranges that כפתורים take it from the עוים/פלשתים and then ישראל take it from כפתורים without breaching the oath. C. A second example uses כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא… והוא נלחם במלך מואב… ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון to show that although Israel is told אל תצר את מואב, הקדוש ברוך הוא has סיחון take the land from מואב and then ישראל take it from סיחון, leading to רב פפא’s principle עמון ומואב טיהרו בסיחון. D. A third example reads צידונים יקראו לחרמון שריון ואמורי יקראו לו שניר, and a ברייתא teaches שניר ושריון מהרי ארץ ישראל so the nations build cities and name them after הרי ארץ ישראל, demonstrating שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על אומות העולם. E. A fourth example reads ואת העם העביר אותו לערים about Yosef and explains that he does so דלא ליקרי לאחיו גלוותא so Egyptians cannot call his brothers גולים בני גולים because the Egyptians themselves are relocated.
- A. The shiur returns to the משנה on דף נ"ט עמוד א' stating סימני העוף לא נאמרו and the גמרא challenges it with a ברייתא deriving from נשר that it lacks אצבע יתירה, lacks זפק, has no קרקבנו נקלף, and is דורס ואוכל, so any like it is טמא, while תור has all four סימני טהרה and is not דורס so any like it is טהור. B. The shiur records definitions and disputes for דורס: תוספות cites רש"י’s earlier view of lifting food with claws, rejects it via רבינו תם because even a chicken does so, then brings רש"י’s later definition of holding food underfoot while pecking, while רבינו תם defines דורס as tearing from a living animal and רבינו גרשום defines seizing prey in midair. C. The shiur presents רש"י’s claim that only כ"ד עופות טמאים exist, so a bird lacking all סימני טהרה must be a kind of נשר because the other כ"ג each have at least one סימן, while תוספות argues the כ"ד are exemplars to identify טמא birds and additional species could exist. D. Abaye answers that לא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים because the תורה does not state the סימנים explicitly and חז"ל deduce them by comparison, and רב חייא formulates עוף הבא בסימן אחד טהור because only נשר דלית ליה כלל is prohibited. E. The גמרא rejects learning that טהרה requires all four סימנים because then the other טמאים would be unnecessary, rejects learning prohibition from the three-siman birds because then עורב would be unnecessary, rejects learning prohibition from עורב because then פרס ועזניה would be unnecessary, and rejects learning prohibition from פרס ועזניה because then נשר would be unnecessary. F. The sugya addresses the שני כתובים הבאים כאחד issue by stating a קבלה that דאיכא בהאי ליכא בהאי ודאיכא בהאי ליכא בהאי, and then by stating a tradition that among the כ"ד טמאים three סימני טהרה circulate across the כ"ג while the fourth appears only in one of פרס or עזניה, so without נשר one would fear the unique סימן and be stringent, and therefore נשר establishes that only zero סימנים is disqualifying and one סימן permits. G. The sugya finally asks why תורין are written, and רב עוקבא בר חמא answers לקרבן, while רש"י adds that the נשר–תור contrast functions as a teaching device to fix the four סימנים in mind even though one סימן suffices for permissibility outside the enumerated כ"ד.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions