Menachos 66
Summary
- The שיעור begins in מנחות דף ס״ו with the ברייתא starting at תנו רבנן and returns to the dispute between the בייתוסים and חז״ל about when קצירת העומר and ספירת העומר begin, affirming the מסורה from משה רבינו that ממחרת השבת means ממחרת יום טוב, the 16th of ניסן, and not Sunday after שבת בראשית. The second ברייתא brings five proofs against the בייתוסים, includes the דרשה וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, and yields a practical מחלוקת in the משנה ברורה about whether *shomea ke-oneh* works for the counting itself. The סוגיא then derives how קצירה, הבאה, and ספירה align in time, and later רבא rules that most proofs have פירכא, leaving four without פירכא. The משנה and ברייתות then describe the process of preparing the עומר, the status of leftover flour regarding חלה and מעשרות with רבי עקיבא’s reasoning, and conclude with a תנאי-dispute about *miruach* of an עובד כוכבים.
- Today's שיעור is in מנחות דף ס״ו, beginning on דף ס״ה עמוד ב׳ at תנו רבנן, and it continues the prior debate between the בייתוסים and חז״ל about ממחרת השבת. The מסורה from משה רבינו establishes that ממחרת השבת means the day after the first day of יום טוב of פסח, the 16th of ניסן, and not the first Sunday after פסח.
- The דרשה וספרתם לכם teaches שתהא ספירה לכל אחד ואחד, so each individual in כלל ישראל has an obligation to count. Tosafos contrasts this with cases of וספרת לך such as יובל, where *l’kha* indicates a count dependent on בית דין, and Tosafos adds that בית דין may have counted and even made a ברכה yearly in the יובל cycle. The משנה ברורה (סימן תפ״ט סעיף קטן ה׳) brings a מחלוקת between the לבוש and the פרי חדש whether *shomea ke-oneh* works for the counting itself, and the ביאור הלכה concludes that one who intended to be יוצא from another should repeat the count without a ברכה. The משנה ברורה adds that even according to the לבוש, one can be יוצא the ברכה from another, though לכתחילה each person should say the ברכה himself.
- The ברייתא interprets ממחרת השבת as ממחרת יום טוב and rejects reading it as ממחרת שבת בראשית. Rabbi Yosei b’Rabbi Yehudah proves from תספרו חמישים יום that the count must be fixed at fifty, because if it begins on Sunday after שבת בראשית it can yield fifty-one through fifty-six days depending on the weekday of פסח, and only sometimes yields fifty. Rabbi Yehudah ben Beteira proves from תספר לך that the ספירה is תלויה בבית דין, which fits a calendar-based 16th of ניסן tied to קביעת החודש but does not fit a Sunday-after-Shabbos model that needs no בית דין. רבי יוסי’s first proof argues that if ממחרת השבת meant שבת בראשית then “the day after Shabbos” would be ambiguous since כל השנה כולה מלאה שבתות, so it must refer to a defined day after יום טוב, and רבי יוסי adds a second proof via נאמר שבת למטה ונאמר שבת למעלה so that the relevant שבת is רגל ותחילת רגל. רב שמעון בן אלעזר proves from the apparent contradiction between ששת ימים תאכל מצה and שבעת ימים מצות תאכלו that מצה from חדש can be eaten only six days because עומר is מתיר חדש, which works when the עומר is brought on 16 ניסן but can fail under the בייתוס timing.
- The פסוקים yield that ספירה is not arbitrary but begins when cutting begins, from מהחל חרמש בקמה תחל לספור, and it also ties to מיום הביאכם, linking counting to the day of bringing the עומר. The requirement of שבע שבתות תמימות forces beginning the count at night so that the weeks are “complete,” and Tosafos records a dispute between the בה״ג and רבנו תם about one who forgot at night counting by day. The derivation resolves the variables with קצירה וספירה בלילה והבאה ביום, so cutting and counting are at night while the הקרבן is brought by day.
- Tosafos states that when it is a ספק whether it is already night, one may count with a ברכה because the obligation בזמן הזה is only מדרבנן as זכר למקדש הוא. The שיעור cites that other ראשונים, including the רמב״ם (פרק ז הלכות תמידין הלכה כב), hold that ספירה בזמן הזה is דאורייתא, and under that view one should wait for ודאי לילה.
- Rava states כולהו אית להו פירכא except for the last two תנאים in each of the two ברייתות, leaving four proofs with no question. The proof of רבי יוחנן בן זכאי from חמישים יום versus שבע שבועות is challenged by Abaye’s principle that there is a מצוה למימני יומי and a מצוה למימני שבועי, and the Tur (סימן תפ״ט) records differing methods of fulfilling day-counting and week-counting, with the current מנהג combining both. The proofs of רבי אליעזר and רבי יהושע are challenged because they show a connection to יום טוב but do not establish that it is specifically יום טוב ראשון rather than יום טוב אחרון. The proofs that remain without פירכא are רבי ישמעאל and רבי יהודה בן בתירה in the first ברייתא and רבי יוסי’s second proof together with רב שמעון בן אלעזר in the second ברייתא, because they establish רגל ותחילת רגל and also fit the 16th of ניסן.
- The proof of רבי יוסי בר יהודה from חמישים יום is challenged by suggesting חמשים לבר מהני שיתא, meaning the Torah’s “fifty” might exclude the extra days before the Sunday start and still align with a Sunday-based system. Rabbi Yosei’s first proof is also vulnerable to the question of why “day after יום טוב” must mean after the first day rather than after the last day, which is why Rabbi Yosei supplies his second proof.
- The שיעור brings a famous בית הלוי about whether one could still make a ברכה at the end of each full week even after missing a day, connecting it to the frameworks of the רמב״ם and Tosafos about whether days and weeks are separate obligations or part of one structure. The practical approach follows the accepted practice that if one omitted either the day-count or the week-count in a given night but said one of them, it is still considered counting and he may continue with a ברכה.
- The משנה describes the process of the עומר: they cut it, place it in baskets, bring it to the עזרה, toast it, spread it to dry, grind it, and sift it until producing an עשרון מנופה בשלוש עשרה נפה. רבי מאיר says they toast directly with fire to fulfill קלוי באש, while חכמים say they first beat it with reeds and stalks so as not to crush the kernels, then toast it in an אבוב that is מנוקב so that the fire controls all of it. The remainder beyond the עשרון is redeemed and may be eaten by anyone, is חייב בחלה, and is פטור מן המעשר, while רבי עקיבא obligates both חלה and מעשרות.
- A ברייתא derives that אביב means ראשית קציר and רבי מאיר’s method fulfills קלוי באש, while חכמים read קלוי as requiring something else, explained as an אבוב של קלעים that is perforated like a sieve. The phrase אביב קלוי באש גרש is parsed so that באש separates the matter and assigns the fire-toasting to the אביב stage before גרש. The word כרמל is treated as a נוטריקון meaning רך ומל, indicating a grain that is soft and rubs apart.
- A ברייתא repeats that the leftover from the three se’ah beyond the עשרון is redeemed, eaten by all, and is חייב בחלה and פטור מן המעשרות, while רבי עקיבא obligates both. The חכמים argue from פודה מיד גזבר that redeemed הקדש is חייב בחלה but פטור מן המעשרות because *miruach* of הקדש exempts, and the sugya clarifies that רבי עקיבא’s view here is not that *miruach* of הקדש fails to exempt but rather שלא ניתנו מעות אלא לצורכן, so only the needed עשרון was purchased as הקדש and the remainder never became הקדש. Tosafos in סוטה דף י״ח עמוד א׳ connects this to רבי עקיבא’s position on ברירה and asks why redemption is needed if it was never הקדש, answering either that redemption is only according to רבנן or that it is required מדרבנן so people will not say one can take from הקדש without פדיון. רבי יוחנן states תלמוד ערוך בפי של רבי עקיבא that the rule is שלא ניתנו מעות אלא לצורכן, and רבא rules that in general *miruach* of הקדש exempts from מעשרות and even רבי עקיבא agrees outside the special עומר case.
- Rava concludes that *miruach* עובד כוכבים is a תנאי-dispute, with רבי מאיר and רבי יהודה holding that produce is obligated so one may separate from ישראל onto ישראל, from עובד כוכבים onto עובד כוכבים, from כותיים onto כותיים, and from any onto any. רבי יוסי and רבי שמעון limit separation so that one may separate only from ישראל onto ישראל and between עובד כוכבים and כותיים, but not between ישראל and them, because they treat the עובד כוכבים level as not matching ישראל. Tosafos infers that this reflects the view that כותיים גרי אריות הן and therefore do not have the status of ישראל for these halachos.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions