Makos 17
Summary
- Today's שיעור on מסכת מכות דף יז begins on דף טז עמוד ב and treats טבל created by missing separations, especially whether failure to remove מעשר עני renders produce טבל, while mapping that question onto דמאי and the practices of עמי הארץ. The גמרא then turns to the שיעור of אכילה for liability on טבל, contrasting רבי שמעון’s כל שהוא for מלקות with the רבנן’s כזית and distinguishing מלקות from קרבן. The משנה’s list of לאוין and מלקות includes ביכורים eaten before קריאה, קדשים eaten outside their proper boundaries, and breaking a bone of קרבן פסח בטהרה, and the sugya develops רבי עקיבא and רבי שמעון’s readings of the פסוק לא תוכל לאכול בשעריך, along with the limits of deriving warnings and מלקות from קל וחומר.
- Today's שיעור opens from the משנה’s case of אכל טבל מעשר ראשון שלא ניטול ממנו תרומה גדולה and states רב’s teaching that אכל טבל של מעשר עני, meaning produce from which מעשר עני was not removed, is also considered טבל and incurs מלקות. The seven-year cycle of תרומות ומעשרות is set out with תרומה each year, מעשר ראשון with תרומת מעשר, מעשר שני in years 1, 2, 4, and 5, and מעשר עני in years 3 and 6, and the sugya emphasizes that מעשר עני is edible by anyone in principle yet still creates טבל when not separated. A מחלוקת between ירושלמי and בבלי is stated, with the בבלי implying a חיוב מלקות for this type of טבל while the ירושלמי treats it as full טבל with מיתה בידי שמים.
- The גמרא asks כמאן and answers that רב follows a תנא taught in a ברייתא, where רבי יוסי frames the possibility that only completely unseparated produce is טבל and then extends טבל to cases where various separations are missing, including מעשר עני. תוספות challenges how there could be a הוה אמינא that missing מעשר ראשון is not טבל given תרומת מעשר, and the מפרשים explain the case as one where the תרומה element was removed even though מעשר ראשון itself was not. The ראשונים add that טבל applies even to a כהן because the חיוב is not merely giving תרומה to a כהן but the act of הפרשה from the grain, a חיוב that binds כהנים as well as ישראלים.
- The ברייתא derives the inclusion of מעשר עני in טבל from the linkage of the word בשעריך, using ולא תוכל לאכול בשעריך together with ואכלו בשעריך ושבעו and concluding that the prohibition reaches produce lacking מעשר עני. The sugya presents this as the textual basis for treating missing מעשר עני as generating an איסור טבל.
- רב יוסף proposes כתנאי via the דין of דמאי, after the account that חז"ל found עמי הארץ were not careful with תרומות ומעשרות and instituted the גזירה of דמאי for produce bought from an עם הארץ. רבי אליעזר rules אין צריך לקרות שם מעשר עני של דמאי, while חכמים require קורא שם but say ואינו צריך להפריש, and the ראשונים split whether this means designating a place without physical separation (רש"י and the ראש) or actually separating without giving it (תוספות and the מאירי) due to המוציא מחברו עליו הראיה. The גמרא rejects the assumption that their dispute is whether מעשר עני certainly untithed is טבל, because they argue only in ספק דמאי rather than ודאי, and concludes that all agree missing מעשר עני is full טבל.
- The גמרא sets the actual מחלוקת as whether עמי הארץ are suspected regarding מעשר עני of דמאי, with רבי אליעזר holding לא נחשדו and the רבנן holding they are suspected. The ראשונים explain רבי אליעזר’s rationale through מעשר עני as ממון שאין לו תובעים, so the עם הארץ can separate it and keep it without feeling he is stealing, while other maasros create burdens that deter separation, such as תרומת מעשר’s severity for מעשר ראשון and the requirement to bring or redeem with added obligations for מעשר שני. The רבנן attribute the failure to separate to טרחא מלתא, and the מפרשים explain the perceived effort as ignorance of how mere designation suffices, the need for calculation as inferred by רבי שלמה זלמן אויערבך, discomfort about separating without giving as suggested by the חזון איש, or a textual variant from the גרא reading דסניא ליה מלתא.
- The sugya returns to the משנה’s question כמה יאכל מן הטבל and states the מחלוקת of רבי שמעון, who holds even one grain creates liability, against the רבנן who require a כזית. רבי ביבי בשם ריש לקיש limits the dispute to חיטה and requires כזית for קמח according to all, while רבי יוחנן בשם ריש לקיש says the same מחלוקת applies to flour as well. The משנה’s exchange about eating a נמלה as a בריה is used to challenge רבי יוחנן, and the גמרא answers that רבי שמעון speaks לדבריהם, maintaining that according to him אפילו קמח נמי is כל שהוא while pressing the רבנן to concede at least חיטה אחת כבריאתו, and the רבנן answer that only a בריה דאית בה נשמה is חשובה.
- A ברייתא is cited as תניא כוותיה דרבי יוחנן where רבי שמעון says כל שהוא למלקות and limits כזית to לעניין קרבן. The ראשונים qualify that even רבי שמעון’s כל שהוא for מלקות applies when the איסור is not in a תערובת, while in mixtures a שיעור is required. The sugya records multiple explanations for why קרבן requires כזית but מלקות can apply to פחות מכזית, including viewing כזית as the threshold for a significant action in שוגג and treating מזיד with awareness or התראה as giving significance to even a כל שהוא, and the חזון איש frames מזיד liability as rooted in the decision to violate rather than the physical measure of the act.
- The sugya is used by later מפרשים to raise whether one who cannot eat a כזית of מצה should eat less and whether that implicates בל תגרע, and it records that רב משה denies any חיוב of פחות מכזית for מצות עשה and limits *akhshavei* to לא תעשה, bringing a proof from פסחים about a group unable to eat a כזית of קרבן פסח. Other אחרונים dispute and treat the sugya as support that intentional eating, even less than כזית, has halachic weight, with some extending that to the possibility of a ברכה. The sugya also raises taking non-kosher medicine for a חולה שאין בו סכנה, and it reports that most אחרונים do not apply *akhshavei* there because the act is not a deliberate עבירה but taking a prescription, making room for leniency when less than the שיעור is involved.
- The משנה’s laws of ביכורים include the requirement of קריאה and debate over where the reading begins, with רש"י starting at ארמי אובד אבי and others citing ובאת אל הכהן ואמרת אליו הגדתי היום, including a view that the first year differs or that הגדתי היום precedes הנחה while ארמי אובד אבי follows it. The משנה lists liability for eating קדשי קדשים חוץ לקלעים and קדשים קלים or מעשר שני חוץ לחומה, and רטב"א explains the differing terms as following פסוק language, בחצר אהל מועד versus במקום אשר יבחר. The משנה states that השובר את העצם בפסח הטהור לוקה ארבעים, and the מפרשים explain the phrasing את העצם as targeting the marrow-bearing bone that might otherwise be broken to avoid נותר, while המותיר בטהור is not subject to מלקות due to reasons taught previously, including לאו הניתק לעשה, לאו שאין בו מעשה, and התראת ספק. The משנה adds that השובר בטמא אינו לוקה ארבעים, and later authorities debate whether a דרבנן prohibition exists, with מנחת חינוך denying and שפת אמת affirming it to prevent confusion in future years.
- The משנה’s דין of שלוח הקן is presented with רבי יהודה holding לוקה ואינו משלח and חכמים holding משלח ואינו לוקה, framed as a dispute whether the prohibition is a לאו הניתק לעשה. The משנה concludes with the rule that any מצות לא תעשה שיש בה קום ועשה has no חיוב מלקות.
- The גמרא attributes the משנה’s מלקות for eating ביכורים עד שלא קרא to רבי עקיבא סתימתאה, with explanations that anonymous משניות often follow רבי עקיבא or that the standard anonymous corpora reflect his תלמידים. The חכמים disagree and hold that הנחה is מעכבת but קריאה is not מעכבת. The גמרא challenges why not attribute the view to רבי שמעון given an explicit ברייתא and answers that the point is to teach that רבי עקיבא agrees with רבי שמעון.
- A long ברייתא expounds the פסוק לא תוכל לאכל בשעריך and identifies ותרומת ידך as ביכורים via ולקח הכהן הטנא מידך, deriving מלקות for eating ביכורים before קריאה through an אם אינו עניין after asserting that outside-the-wall liability would follow from a קל וחומר from מעשר. The ברייתא similarly assigns נדריך to תודה ושלמים and derives מלקות for eating before זריקה, assigns בכורות בקרך וצאנך to בכור and derives malkos for a זר eating even after זריקה, assigns בקרך וצאנך to חטאת ואשם and derives malkos for eating after זריקה חוץ לקלעים, and assigns נדבותיך to עולה and derives malkos for eating from an עולה after זריקה even בפנים. רבא responds with דלדה אימה כרבי שמעון תלד ואי לא לא תלד, and the sugya records interpretations tying this praise to תפילה for children like רבי שמעון בן יוחאי, to the יולדת’s חטאת arising from a labor נדר, and to the principle that for a life like רבי שמעון’s one cannot say נוח לו שלא נברא משנברא, along with a textual dispute over whether ואי לא לא תלד belongs in the גירסא.
- The גמרא states that the ברייתא’s קל וחומר structure is subject to פירכא, challenging each asserted חומרא by counter-claiming a competing חומרא on the other side, including זר/אונן distinctions for ביכורים and מעשר, כסף צורה for מעשר, סמיכה and נסכים for תודה ושלמים, קדושת מרחם for בכור, קדשי קדשים for חטאת ואשם, and כפרה considerations for חטאת ואשם versus עולה. The גמרא still preserves the praise of רבי שמעון by attributing it to his method of turning the פסוק and deriving the דרשה by reordering its elements, portraying that inversion as a mark of exceptional Torah insight associated with רבי שמעון בן יוחאי and the פנימיות התורה.
- The גמרא asks how רבי שמעון can build these warnings through קל וחומר when אין מזהירין מן הדין, and answers that he means איסורא בעלמא rather than a formal מלקות derived from דין. The sugya supplies practical נפקא מינות for classifying something as a לאו-level prohibition even without malkos, including triage among איסורים in life-and-death eating and the rule that one spends all his money to avoid a לא תעשה but only a חומש to fulfill an עשה. The גמרא then challenges the איסורא-only reading from רבא’s statement about one who ate מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה being לוקה חמש, and resolves that it means חמישה איסורין הוי, not actual lashes, because מלקות cannot be generated through קל וחומר.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions