Summary
- Today’s שיעור follows מסכת יומא דף כד beginning on דף כג עמוד ב and ties yesterday’s מחלוקת of ריש לקיש and רבי יוחנן about whether תרומת הדשן is an עבודה to a תנאים-style analysis from the פסוק ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו. Rabbi Yehuda uses the extra ילבש to require all four בגדי כהונה for תרומת הדשן, while רבי דוסא uses it to allow the יום כיפור בגדי כהן גדול for a כהן הדיוט, and רבי rejects that both because the אבנט differs and because בגדים שנשתמשה בהם קדושה חמורה should not be used for קדושה קלה. The sugya then defines the שיעור of תרומת הדשן as a קומץ with room to take more, and moves into the חיוב מיתה בידי שמים for a זר doing specific עבודות, presenting רב’s list of four and לוי’s expansion to include תרומת הדשן and other services, with detailed פסוקים and structural rules about עבודת מתנה versus עבודת סילוק and עבודה תמה versus עבודה שיש אחריה עבודה.
- The גמרא treats the second ילבש in ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו as superfluous and asks מה תלמוד לומר ילבש. Rabbi Yehuda learns להביא מצנפת ואבנט להרמה, requiring all four בגדים for תרומת הדשן and aligning this with the view that תרומת הדשן is an עבודה. רבי דוסא instead learns לרבות בגדי כהן גדול ביום הכיפורים as כשירה לכהן הדיוט, meaning the כהן גדול never reuses them but a כהן הדיוט may.
- Rabbi answers רבי דוסא with שתי תשובות בדבר, first that אבניתו של כהן גדול לא זה אבניתו של כהן הדיוט because the יום כיפור אבנט is pure linen while the כהן הדיוט’s is wool-linen per רבי. Rabbi adds that בגדים שנשתמשה בהם קדושה חמורה should not be used for קדושה קלה. Rabbi then uses ילבש to teach לרבות את השחקים, permitting worn-out בגדי כהונה but not torn ones, and the ראשונים define “old” as over a year.
- The נציב frames רבי דוסא as preventing waste by transferring unused כהן גדול garments to a כהן הדיוט, while רבי treats prior קדושה חמורה use as blocking downgrade. The שיעור cites the ט"ז that מעלין בקודש ואין מורידין does not prevent reuse for a lower קדושה when the item is no longer usable for the higher purpose, with an ארון קודש repurposed for ספרים as the example. The טורי שך challenges this from רבי’s refusal to allow the יום כיפור garments for a כהן הדיוט, and שבט הלוי resolves it by distinguishing תשמיש קדושה from גופא דקדושה, placing בגדי כהונה in the latter category where the rule continues to apply.
- The פסוק והניחם שם teaches, according to רבי, that the יום כיפור בגדי כהונה טעונים גניזה and therefore have no further use. רבי דוסא maintains they remain ראויים הם לכהן הדיוט, and he reads והניחם שם as teaching שלא ישתמש בהן ליום כיפורים אחר, barring the כהן גדול from reusing them even for another יום כיפור.
- The גמרא initially suggests that רבי’s use of ילבש for תרומת הדשן implies עבודה היא, while רבי דוסא’s different use implies לאו עבודה היא. The גמרא rejects this linkage and says כולי עלמא עבודה היא, making the dispute about methodology: Rabbi Yehuda holds צריכא קרא לרבויי to include אבנט ומצנפת beyond what the פסוק explicitly states, while רבי דוסא holds לא צריכא קרא לרבויי because the mention of two בגדים already implies the full set.
- Rav Avin asks תרומת הדשן בכמה and considers learning from תרומת מעשר or תרומת מדין, with a מחלוקת whether תרומת מדין here means the soldiers’ one five-hundredth per רש"י or the people’s one fiftieth. Tosafot ask why regular תרומה is not considered and answer that the גמרא focuses on sources sharing the term והרים, which appears by תרומת מעשר and תרומת מדין but not by תרומה. The גמרא brings תני רב חייא: נאמר כאן והרים by תרומת הדשן and ונאמר להלן והרים by קומץ of מנחה, so the שיעור is a קומצא.
- The מנחם משיב נפש notes that the גמרא’s two-option question resolves from a third source, the קומץ of מנחה. Rashi rules that unlike מנחה where the קומץ is exact, תרומת הדשן need not be exact and may be more than a fistful. The ריטב״א explains the difference because תרומת הדשן uses a shovel due to heat and danger, and the רש"ש asks why not standardize a shovel to the hand’s size, with answers that differing hand sizes make this impractical and that מנחה requires exactness to preserve the שיריים intact while תרומת הדשן has no parallel disqualification from taking extra.
- Rashi introduces that a זר may not do עבודה, but only certain עבודות carry חיוב מיתה בידי שמים. Rav lists ארבע עבודות: זריקה, הקטרה, ניסוך המים, and ניסוך היין, with זריקה treated as a broad category of required sprinklings and הקטרה including burning limbs, fats, מנחה, and קטורת. The שפת אמת raises the case of partial sprinklings where multiple are required and reports a מחלוקת ראשונים, with the Rambam holding that even one application can incur חיוב מיתה.
- Rav derives from ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת that the חיוב applies to עבודת מתנה and not עבודת סילוק, excluding תרומת הדשן as removal. Rav also uses ועבדתם to require עבודה תמה and exclude עבודה שיש אחריה עבודה, and Rashi applies this to שחיטה, קבלה, and הולכה as non-final steps, while מפרשים reconcile Rashi’s mention of שחיטה by limiting it to cases like פרה אדומה or the יום כיפור קרבנות where שחיטה is כהן-only.
- Levi adds אף תרומת הדשן and teaches a ברייתא that a זר is חייב מיתה for it, reading לכל דבר המזבח as a ריבוי that includes עבודת סילוק. Tosafot ask why Levi’s ריבוי targets עבודת סילוק rather than עבודה שיש אחריה עבודה and answer that תרומת הדשן is the first daily עבודה and therefore the key inclusion. The ראשונים address that תרומת הדשן seems to have follow-up steps like placing by the כבש and later הוצאת הדשן, and they answer either that תרומת הדשן includes both removal and placement, or that placement may be done by a זר, and they further resolve the הוצאת הדשן issue by saying it is not necessarily daily or that it is not the same ash and thus not עבודה שיש אחריה עבודה in the technical sense.
- Rav uses the extra words to include שבע הזאות שבפנים for חטאות פנימיות such as פר כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור, the פר ושעיר של יום כיפורים, and the שעיר עבודה זרה, and also sprinklings involving מצורע oil. Rashi says these needed a special לימוד because they are not on the מזבח, while תוספות הראש says they appear like עבודה שיש אחריה עבודה since blood is later applied on the מזבח, and the ראשונים resolve that it is not the same blood used twice. The ראשונים also ask why a זר needs a special חיוב for inner sprinklings if entry itself is fatal, and they answer the case is entry בשוגג but the עבודה done במזיד.
- Levi derives both the inner sprinklings and עבודת סילוק by distinguishing דבר and כל דבר as two דרשות. Rav rejects that division and does not דרש דבר וכל דבר as separate sources.
- The גמרא proposes reading לכל דבר המזבח as כלל and עבודת מתנה as פרט, yielding אין בכלל אלא מה שבפרט and excluding עבודת סילוק, which would undermine Levi’s inclusion of תרומת הדשן. The גמרא answers by limiting עבודת מתנה ולא עבודת סילוק to ולבית ולפרוכת, meaning the restriction applies inside, while outside by the מזבח even עבודת סילוק can generate חיוב מיתה. The גמרא then extends the עבודה תמה requirement to both domains through the extra ו in ועבדתם which links the categories.
- The גבורת ארי asks why any פסוק is needed for liability in the קודש הקדשים since entry is forbidden to all but the כהן גדול on יום כיפור. The גבורת ארי answers from מסכת מנחות that חיוב מיתה for entering the קודש הקדשים depends on following the כהן גדול’s route, so the זר may have no entry-liability but still be liable for doing עבודה.
- Rava asks about עבודת סילוק בהיכל under Levi’s framework and whether it is treated like לפנים or like לחוץ. Rava resolves it from מבית ומהבית, using the extra ו to extend the exemption for עבודת סילוק beyond the קודש הקדשים to the היכל as well.
- The גמרא tests whether a זר who סידר השולחן should be חייב as an עבודת מתנה and answers that it is not final because סידור בזיכין follows. The גמרא then says placing the בזיכין is also not final because of סילוק והקטרה that follow, and the ראשונים explain finality is assessed from the perspective of the שולחן rather than each item in isolation. The גמרא similarly analyzes סידור המנורה as non-final due to adding the פתילה, then adding the שמן, and then lighting, and ultimately rules הדלקה לאו עבודה היא with explanations including that fire is not tangible, that it proceeds on its own, and that the Torah’s goal is that the מנורה be lit as implied by בהעלותך rather than a discrete act of lighting.
- A ברייתא from ונתנו בני אהרן אש על המזבח וערכו עצים על האש teaches that הצתת אליתא requires a qualified כהן and כלי שרת, and the גמרא distinguishes that הצתת אליתא עבודה היא while הדלקה of the מנורה is not. תוספות ישנים explains there is no זר חיוב מיתה for הצתת אליתא because it is עבודה שיש אחריה עבודה due to the subsequent שני גזירי עצים, and another answer attributes the absence of חיוב to fire being דבר שאין בו ממש.
- The גמרא says a זר who arranges the wood is not liable because סידור שני גזירי עצים follows, and a זר who places שני גזירים is also framed as non-final because סידור איברים follows. The גמרא challenges this with רב אסי אמר רבי יוחנן that זר שסידר שני גזירי עצים חייב and resolves that they argue whether it is עבודה תמה, with רבי יוחנן viewing it as a complete standalone act and the other view treating it as a prelude.
- A ברייתא supports Rav by listing זריקת דם בין לפנים בין לפני ולפנים, המזה בחטאת העוף, המיצה, המקטיר עולת העוף, and המנסך שלושה לוגים מים or שלושה לוגים יין as עבודות for which a זר is חייב מיתה, with the ראשונים explaining why מיצה is included even though it is not מעכב. A second ברייתא supports Levi by listing המרים את הדשן, השבע הזאות שבפנים, השבע במצורע, and המעלה גבי המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול, and it explains דבר פסול through the rule that items which are פסול but placed on the מזבח are treated as אם עלו לא ירדו, making the זר’s act liable.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions