Megilah 22
Summary
- A Shas Illuminated שיעור by Rabbi Hillel Yosef Pfeifer on מגילה דף כ"ב continues an earlier ענין from דף כ"א עמוד ב' about the rule of רב יהודה אמר שמואל that all מצוות require a ברכה *over la’asiyatan*, and it analyzes the רמב"ם’s language that allows a ברכה after the act only when the מצוה’s עשייה is still “alive,” developing a יסוד that ברכת המצוות is enacted on a מעשה מצוה rather than a passive קיום. The שיעור then moves through several סוגיות in מגילה about how קריאת התורה avoids confusion for latecomers, how differences in פרשיות and even פסוק-division affect תוספות’ questions, and how the rule of *kol pesuka d’lo paskei Moshe anan lo pasqinan lei* interacts with common קידוש practices. It concludes with the סדר הקריאה of ראש חודש, presenting the רי"ף, רמב"ן, רשב"א, and הגר"א’s approaches to “skipping” פסוקים, and with an explanation of why ראש חודש has ארבע עליות tied to the idea of limited “ביטול מלאכה לעם,” including רש"י’s tradition about women’s abstention from מלאכה and a חידוש of the ב"ח.
- A Shas Illuminated presentation gives a שיעור by Rabbi Hillel Yosef Pfeifer on מסכת מגילה דף כ"ב. A dedication states that מסכת מגילה is dedicated by Mr. and Mrs. Yossi Taub לזכות רפואה שלמה משה נחמן בן מלכה מרים.
- A דין of רב יהודה אמר שמואל states that כל המצוות כולן מברך עליהן *over la’asiyatan*, with a מחלוקת between the רמב"ם and the אור זרוע whether this requirement is מעכב. A view attributes to the רמב"ם that if someone already performed a completed act like שחיטה without a ברכה, he cannot recite the ברכה afterward, while the אור זרוע holds that בדיעבד he may still recite it afterward. A close reading of the רמב"ם in פרק י"א מהלכות ברכות הלכה ה' distinguishes between a מצוה שעדיין עשייתה קיימת, where one may bless after the act, and a דבר שעבר, where one may not, and it gives examples that ציצית, תפילין, and סוכה allow a later ברכה while שחיטה, כיסוי הדם, and הפרשת תרומות ומעשרות do not.
- A question from רב בערל סולובייצ'יק in חידושי הגרי"ז on מסכת סוטה and from רב שמואל in חידושי רב שמואל פסחים סימן ז' challenges the assumption that the later ברכה works because the ongoing wearing or sitting is still *over la’asiyatan* for future קיום. A יסוד emerges from the רמב"ם’s wording that ברכת המצוות is enacted on a מעשה מצוה and not on a passive קיום without action, and רב משה אריאלי שליט"א is cited that רב יהודה אמר שמואל’s formula is a general מקור for ברכת המצוות because the תקנה is “before their עשיה,” requiring an עשיה. A conclusion follows that when the רמב"ם permits blessing “after” for ציצית, תפילין, and סוכה, he treats the original עשיה as still קיימת because the person remains לבוש or יושב מכח that act, so the ברכה can attach retroactively to that earlier עשיה.
- A ראיה is brought from the מגן אברהם אורח חיים סימן תל"ב סעיף קטן ו' that when a שליח performs בדיקת חמץ, the שליח makes the ברכה because he performs the מעשה, while the משלח only receives the קיום. A further application explains the ברכי יוסף’s ruling against a ברכה when moving into a house with existing מזוזות, despite רבי עקיבא איגר’s inclination in שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סוף סימן ט' to require one, because entry yields קיום without a מעשה of קביעת מזוזה. A Brisker explanation בשם the בריסקער רב, as transmitted by רב אליקים שוורצמן שליט"א, applies the same יסוד to the בה"ג in תוספות מנחות דף ס"ו עמוד א' that missing a full day of ספירה ends counting due to שבע שבתות תמימות תהיינה, while still justifying a nightly ברכת המצוות because the תורה requires forty-nine פעולות of counting and each מעשה obligates its own ברכה even if the overarching קיום culminates at the end.
- A הלכה states אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים due to גזירה משום הנכנסין who might think a previous עולה read fewer פסוקים. A תוספות question challenges the תענית reading of ויחל as beginning only two פסוקים from the start of a פרשה, and the מהרש"א notes that in current ספרי תורה it begins after four פסוקים. A תשובת מהרי"ל סימן קמ"ט explains that the בעלי התוספות had different פרשיות than the רמב"ם, with current מנהג following the רמב"ם’s פרשיות, and the אור זרוע הלכות שבת סימן מ"ד is cited that their פרשה began at פסוק ט' ויאמר ה' אל משה while the רמב"ם’s began two פסוקים earlier.
- A תוספות answer relies on the fact that it is a דבר ידוע לכל that the תענית reading begins at ויחל, eliminating the concern of mistaken inference. A different answer in תוספות רא"ש and in the אור זרוע states that since ויחל is the first עולה, there is no חשש of assuming someone previously read only two פסוקים, while תוספות assumes people might not realize it is the ראשון and therefore needs the “דבר ידוע” rationale.
- A second תוספות question concerns חול המועד פסח where the מפטיר begins והקרבתם אשה עולה לה' at במדבר כ"ח י"ט, which תוספות treats as only two פסוקים into a פרשה, while the מהרש"א notes that current ספרי תורה have three. A suggestion in the questioner’s framing in מהרי"ל סימן קמ"ט draws on קידושין דף ל' עמוד א' where רב יוסף says the community is not בקי in exact פסוק divisions, and it proposes that what is three פסוקים in one system could be two in another. A note from רב משה פיינשטיין in אגרות משה אורח חיים חלק א' סימן ל"ה states that current totals list 5,845 פסוקים while the גמרא implies 5,888, leaving a gap of 43 and supporting the idea that some פסוקים may be improperly combined, which allows תוספות’ assumption to stand and supports the same “דבר ידוע לכל” answer for the מפטיר.
- A משנה in תענית about מעמדות assigns Sunday readings of בראשית and יהי רקיע, with a ברייתא stating בראשית is read by two people and יהי רקיע by one. A problem arises because בראשית has five פסוקים, and the rule requires each reader to read at least three, leading to a מחלוקת between רב, who says דוליג by repeating פסוק ג', and שמואל, who says פוסק by splitting פסוק ג' into two halves. A כלל is stated that רב refuses to split because *kol pesuka d’lo paskei Moshe anan lo pasqinan lei*, and שמואל accepts the כלל but permits splitting when *lo efshar*, analogizing to רב חנינא הגדול’s allowance for תינוקות של בית רבן to split for learning, and he labels the concern of גזירה משום הנכנסים as a *lo efshar* circumstance.
- A practice is questioned where people begin daytime שבת קידוש with על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו from the middle of a פסוק, and the משנה ברורה סימן רפ"ט סעיף קטן ב' calls it improper. A position of the יעב"ץ on קידושין דף ל' עמוד א' grounds leniency in the claim that people are not experts in פסוק boundaries and concludes הכל לפי המנהג. A ruling of the ערוך השולחן סימן רפ"ט אות ג' permits it with the logic that the intention is not to recite a פסוק but to preface with words about שבת, and תשובת מהר"ם שיק סימן קכ"ד expands that it is דרך צחות, comparing it to the יורה דעה סימן רפ"ד rule that writing פסוקים requires שרטוט but quoting a פסוק בדרך צחות in a letter does not.
- A separate question concerns Friday-night קידוש beginning with יום הששי at the end of a פסוק before ויכולו, and the ערוך השולחן סימן רעא אות כה endorses quietly starting the full פסוק and then saying יום הששי aloud, reasoning that ויכולו is an absolute חיוב and therefore constitutes actual קריאת פסוקים, unlike a mere מליצה. A contrast is noted that the משנה ברורה objects to על כן ברך but does not object to יום הששי, and an explanation is brought from the בן איש חי in שו"ת רב פעלים חלק א סימן יא that two words do not constitute a שיעור פסוק, supported by the יורה דעה סימן רפ"ד rule that two written words do not require שרטוט while three do. A further justification from תשובות חתם סופר אורח חיים סימן י' addresses those who start from ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי and treats omitting the earlier phrase טוב מאוד, which חז"ל interpret as טוב מאוד זה המות, as *lo efshar* for קידוש on ליל שבת, allowing division.
- A question from עולא בר רב to רבא asks how to read the ראש חודש sections: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי has eight פסוקים, וביום השבת has two, and ובראשי חדשיכם has five, creating conflicts with אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים and אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. A response connects the issue to the earlier מעמדות case and cites a query of הלכתא מאי with an answer הלכתא דוליג ואמצעי דולגן. The רי"ף interprets this as referring back to ראש חודש and reads אמצעי as the second עולה, requiring the לוי to repeat פסוק ג' of the תמיד section.
- A challenge from the ביאור הגר"א אורח חיים סימן תכג סעיף ב notes that “אמצעי” seems ill-fitting for a four-aliyah day, and a response from תורת אבן says the חכמים sometimes call the second reader אמצעי. A critique from the רמב"ן argues that repeating פסוק ג' creates a נכנסים problem anyway, and if *lo efshar* is accepted then the reading could proceed without *dilug* by having the first two עליות complete the תמיד section and letting the third reader read וביום השבת plus one פסוק of ובראשי חדשיכם, with the fourth reading the remaining four. A counter from the רשב"א rejects attributing הלכתא מאי to מעמדות as “הלכתא למשיחא” and insists it is about ראש חודש, and it prefers the רי"ף’s *dilug* because the רמב"ן’s plan creates two kinds of נכנסים confusion around beginning and resuming ובראשי חדשיכם.
- A further question from the רשב"א suggests a different solution: complete the תמיד section in the first two עליות and have the third reader repeat the last three פסוקים of תמיד plus the two פסוקים of וביום השבת, avoiding the *dilug* point at פסוק ג'. A ruling of the ביאור הגר"א adopts this approach, citing מסכת סופרים and reporting it as practiced in ארץ ישראל, and it reads הלכות אימתי דולג ובאמצע דולגין as referring to מעמדות, aligning the term אמצעי with a three-aliyah structure. A justification for the prevailing מנהג to repeat only one פסוק rather than three relies on the מגן אברהם סימן קלז סעיף קטן יב that minimizing קריאה למפרע is preferable even at the cost of a חשש נכנסים, with an added suggestion of טורח דציבורא driving the preference.
- A כלל states that days with ביטול מלאכה לעם like תענית ציבור and תשעה באב have three עליות, while days without such ביטול like ראשי חדשים and חולו של מועד have four. A רש"י explanation says there is less ביטול on ראש חודש because women do not do מלאכה then, and it attributes a tradition from “מפי מורי הזקן ז"ל” that this was given to them because they did not remove their נזמיהן by the עגל, with a proof-text from שמואל א' קפיטל כ' calling ערב ראש חודש יום המעשה. A bracketed note from תוספות cites פרק מה of פרקי דרבי אליעזר that women refused to give their nose rings for an עגל and received שכר בעולם הזה to keep ראשי חדשים more than men, saying “אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל.”
- A citation from the ברכי יוסף explains רש"י’s point through a מגן אברהם view that women are חייב in קריאת התורה, analogized to *hakhel* with האנשים והנשים והטף, and it uses that to link women’s lack of ביטול מלאכה to the aliyah count. A difficulty is raised that men are also חייב and do have ביטול מלאכה since men may work on ראש חודש, and the difficulty increases under the טורי אבן who holds women are פטור from קריאת התורה. A resolution points to תוספות שבת כד עמוד א and to the מרדכי סימן תת״ו that even men refrain from heavy labor, with the מרדכי stating מלאכה כבדה כגון לחרוש ולזרוע אסור אף לאנשים, making the גמרא’s “no ביטול” read straightforwardly.
- A further explanation aligns with רש"י through the ב"ח סימן תיז that women’s ראש חודש privilege means שלא יוכל בעלה לכופה לעשות מלאכה, so the husband cannot force her, though she may do מלאכה voluntarily. A conclusion states that the extra עליה in shul functions as a reminder to the men that this day limits their ability to compel their wives to work, tying the synagogue practice to the social obligation described by the ב"ח.
- A closing announcement states that the listener has been hearing Shas Illuminated, a non-profit dedicated to broadening learning for those studying the דף worldwide, and it gives donation and dedication contact information at shasilluminated.org, by phone at 203 312 שס, and by email at shasilluminated@gmail.com.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions