Megilah 23
Summary
- ש"ס Illuminated מציג שיעור של Rabbi הלל יוסף פפר על מגילה דף כג, עם הקדשת מסכת מגילה על ידי Mr. and Mrs. יוסי טאוב לזכות רפואה שלמה משה נחמן בן מלכה מרים. השיעור מבאר את כללי מספר העליות בימים שונים ואת שיטת רבי עקיבא והסבריה אצל הטורי אבן והרש"ש, ומעמיד מחלוקת רש"י והר"ן בשם אחרים לגבי תוספת עליות. הוא עובר לברייתות ודינים מעשיים על איחור והקדמת היציאה ביום טוב ועל ההיתר לעסוק בצרכי מצוה לפני תפילה לפי פרי חדש ומשנה ברורה. לאחר מכן הוא מעמיק בברייתא של “הכל עולין למנין שבעה” עם קטן ואשה, בבירור הטעם של כבוד הציבור מול “קול באשה ערוה,” ובהתמודדות עם הכלל “כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא,” כולל מהלכי המגן אברהם, טורי אבן, עיטורי מגילה, שפת אמת, ורב משה פיינשטיין. בהמשך הוא דן אם מפטיר עולה למנין שבעה לפי תוספות בשם רבינו תם, בשיעור פסוקים להפטרה כשיש תורגמן, ובמחלוקת הרי"ף ובעל המאור על קריאת מגילה בעשרה ובתירוצי הרמב"ן והערות הפרי חדש והאור זרוע. לבסוף הוא מביא את מקור העשרה לדברים שבקדושה מ“ונקדשתי בתוך בני ישראל,” מחלוקת ברטנורא-טורי אבן מול הר"ן מה נכלל בזה, ודיון ערוך לנר בראיה מפרשת זכור ושחרור עבד להשלים מניין.
- המשנה בדף כא עמוד א קובעת שבשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלושה, בראשי חדשים ובחול המועד קורין ארבע, ביום טוב חמישה, ביום הכיפורים שישה, ובשבת שבעה. הגמרא בדף כב עמוד ב מביאה את הכלל נקיט האי כללא בידך כל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא, ולכן בראש חודש ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ארבע, ביום טוב דאסור בעשיית מלאכה חמישה, ביום הכיפורים דענש כרת שישה, ובשבת דאיכא איסור סקילה שבעה. הגמרא בכג עמוד א מביאה שרבי עקיבא אומר ביום טוב חמישה ויום הכיפורים שבע ובשבת ששה, והשאלה היא מה הביאור של רבי עקיבא שיום כיפור יותר משבת.
- הטורי אבן מבאר שרבי עקיבא מחשיב את יום הכיפורים כיותר משבת בגלל תפילת נעילה. הרש"ש מוסיף שרבי עקיבא אינו מחלק בין כרת לסקילה כי בשניהם האדם מת, ובנוסף יש ביום הכיפורים נעילה, ולכן יום הכיפורים הוא “צעד נוסף” ומגיע לשבע עליות.
- המשנה אומרת על שני וחמישי ושבת במנחה ועל ראשי חדשים וחול המועד “אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן,” ואילו על יום טוב, יום הכיפורים ושבת נאמר “אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן.” רש"י מפרש שאין מוסיפין בימים שמותרת בהם מלאכה, ובפרט שבראש חודש וחול המועד אין איסור מלאכה גמור, ולכן אין מוסיפים על שלושה או ארבעה. רש"י סובר שביום טוב, יום כיפור ושבת, שבהם אסור בעשיית מלאכה ואין ביטול מלאכה, מותר להוסיף עליות.
- הר"ן בדף יב עמוד ב בדפי הרי"ף מביא בשם אחרים ש“אבל מוסיפין עליהן” חוזר רק על שבת ולא על יום טוב ויום הכיפורים, כדי שלא להשוות אותם לשבת שהיא גדולה מהם, ורק שבת שאין יום גדול ממנה במספר עליות מאפשרת הוספה. רבי עקיבא איגר בתוספות רבי עקיבא איגר על המשניות מעיר שבסוגיא שלנו בכג עמוד א נוסח רבי עקיבא הוא “ביום טוב חמישה ויום הכיפורים שבע ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן,” והלשון מחייבת שלפחות על שבת ששה נאמר “מוסיפין,” ומכאן ראיה ליסוד רש"י ולא ליסוד הר"ן בשם אחרים. ספר תהלה ליונה מציין שלריטב"א הגירסא היא “ביום טוב חמישה, בשבת ששה, ביום הכיפורים שבעה,” וממילא “אבל מוסיפין” יכול לחזור על האחרון, ונראה שהר"ן בשם אחרים גרס כגירסא זו.
- הגמרא מביאה ברייתא שביום טוב מאחרין לבוא וממהרין לצאת, ורש"י מסביר שזה מפני הטירחה בסעודת יום טוב ושמחת יום טוב. היעב"ץ מעיר שאף שהכנת הסעודה אינה “עבודת הגברים” אלא של הנשים, הגברים מסייעים בהשגחה על הילדים ובעזרה בהכנה, ולכן הם מתאחרים לבוא לבית הכנסת.
- הפרי חדש בסימן פ"ט בסוף סעיף ו' מעורר שלכאורה אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל כמו שנאמר בברכות דף י"ד עמוד א', ומכאן משמע שמותר לטרוח בסעודת יום טוב לפני תפילה. הפרי חדש מחלק שחפציו אסור ולא חפצי שמים, ולצורך מצוה מותר, ומביא מכאן סמך למנהג לקנות צרכי שבת בבוקר לפני התפילה. המשנה ברורה פסקנ'ט בסימן ר"נ סעיף קטן א' שמתירים לקנות לפני תפילה רק אם לא יוכל לקנות אחר התפילה, ובתנאי שיאמר קריאת שמע תחילה אם הזמן הגיע, ומבאר שההיתר הוא מצד חפצי שמים אך רק כשיש צורך זמן.
- ברייתא אומרת הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור. ההבנה היא ש“עולה” ו“קורא” הם אותו דבר, כי מעיקר התקנה העולה עצמו היה ליין, ורק מאוחר יותר תיקנו בעל קורא כדי שלא לבייש מי שאינו יודע ליין, כמו שתוספות אומר על כ"א עמוד ב'. לכן הברייתא קוראת לאשה “קורא בתורה” כי העלייה עצמה הייתה הקריאה.
- הכף החיים בסימן רפ"ב סעיף קטן י"ג מסביר שהסיבה היחידה שמונעת אשה מלקרוא היא כבוד הציבור ולא “קול באשה ערוה,” כי קול באשה ערוה הוא דווקא בשיר ולא בקריאה, והטראפ הוא אופן הקריאה ולא שירה.
- הקושיה היא כיצד קטן ואשה יכולים לעלות ולקרוא אם קיים הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, כמו במשניות בראש השנה כ"ט עמוד א' לגבי שופר, וכמו במגילה י"ט עמוד ב' שחרש שוטה וקטן אינם קוראים מגילה. המגן אברהם בסימן רפ"ב סעיף קטן ו' מוכיח מכאן שנשים מחויבות בקריאת התורה, ומדמה זאת להקהל שבו נאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף, ומביא מקור ממסכת סופרים פרק י"ט “הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו.” המגן אברהם מסיים “וכאן נהגו הנשים לצאת חוצה,” והברכי יוסף בסימן רפ"ב סעיף קטן ז' מביא ראיה לשיטת המגן אברהם מההסבר של רש"י בראש חודש שאין הנשים עושות מלאכה בהם, ושייך זאת לביטול מלאכה ביחס לחיוב קריאה לפי המגן אברהם.
- הטורי אבן על דף כ"ב עמוד ב' קובע בפשיטות שנשים פטורות מקריאת התורה כי הן פטורות מתלמוד תורה, וממילא חוזרת הקושיה. ספר עטורי מגילה מביא את ר' משולם מלוניל על דף כ"ד עמוד א' ואת הב"ח בסוף סימן תרפ"ה שמבארים שקריאת התורה היא חיוב שמיעה ולא חיוב קריאה, ועיקר התקנה היא שהציבור ישמע דברי תורה כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה, כמו שמובא בבבא קמא דף פ"ב עמוד א'. הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות תפילה הלכה א' מדייק בלשונו “כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה,” וממילא אין כאן הוצאה של אחרים במעשה קריאה אלא קיום של השומעים בשמיעת דברי תורה, ולכן אין חסרון אם הקורא קטן או אשה.
- הקושי משופר נשאר כי גם שם המצוה היא שמיעה, והרמב"ם כותב בפרק א' מהלכות שופר הלכה א' מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר. עיטורי מגילה מביא בשם שפת אמת בראש השנה דף כ"ט עמוד א' שהמצוה היא לשמוע תקיעה דמצוה, ואם התוקע אינו מחויב בדבר אין זו תקיעה דמצוה, ולכן חרש שוטה וקטן אינם מוציאים. בקריאת התורה די בכך שיש קול של דברי תורה לציבור, וגם אם הוא יוצא מפי קטן עדיין זו שמיעת דברי תורה.
- המחבר פוסק באורח חיים סימן רפ"ב סעיף ג' שהכל עולים למנין ז' אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור. המגן אברהם כותב “אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערות,” והלבושי שרד מפרש שהקטן יכול לקבל עלייה אך אינו יכול להיות בעל קורא.
- רב משה פיינשטיין באגרות משה אורח חיים חלק ב' סימן ע"ב מקשה שהברייתא עצמה משמיעה שהעולה הוא הקורא, ושכך היה עיקר התקנה לפני תקנת בעל קורא, ולכן קשה לפרש שהקטן רק עולה ואחר קורא. רב משה מבאר שכיום הבעל קורא הוא שליח של העולה לקרוא עבור עלייתו, וכדי שייחשב כקריאת שבעה קרואים. מאחר ש“אין קטן נעשה שליח,” קטן אינו יכול להיות בעל קורא כיום, אף שבעיקר התקנה בזמן חז"ל היה יכול לקרוא בעצמו את עלייתו בלי שליחות.
- הגמרא מעלה איבעיא מפטיר מהו שיעלה למניין שבעה, ורב הונא ורב ירמיה בר אבא נחלקים אם עולה או אינו עולה. הטעם לאומר שעולה הוא דהא קרי, והטעם לאומר שאינו עולה הוא כדעולא שמפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה מפני כבוד תורה, ורש"י מסביר שזה כדי שלא להשוות כבוד תורה לכבוד נביא, ולכן הקריאה בתורה של המפטיר אינה חיוב עצמי אלא משום כבוד התורה וממילא “למניינו לא סליק.”
- תוספות מביאים בשם רבינו תם שהלכה שמפטיר עולה למנין שבעה, ולכן בתעניות במנחה המפטיר הוא חלק משלושת הקרואים. רבינו תם מסביר שבשבת ויום כיפור קוראים מפטיר כעלייה נוספת משום שמותר להוסיף עליות, וכך יוצאים ידי כל הדעות גם אם למאן דאמר אינו עולה. מתוך דברי רבינו תם עולה שגם ביום טוב ויום כיפור יש היתר של מוסיפין עליהן, והוא נוקט כיסוד רש"י ולא כהר"ן בשם אחרים.
- הגמרא בכג עמוד ב אומרת שמינימום הפטרה הוא כ"א פסוקים כנגד שבעה קרואים שכל אחד מינימום שלושה פסוקים, אך במקום שיש תורגמן אפילו עשרה פסוקים מספיקים. רש"י מנמק משום טרחא לציבור, וספר תהלה ליונה מציע שהשיעור עשרה נלמד ממה שנאמר בכ"א עמוד ב שאין פוחתין מי' פסוקים בבית הכנסת. ר' משולם מלוניל והר"ן מסבירים שעשרה פסוקים עם תרגום הם כעשרים, ועוד שחוזרים על הפסוק האחרון בלשון הקודש וכך מגיעים לכ"א.
- המשנה מונה דברים הצריכים עשרה, והבעל המאור בדף ה' עמוד א' מביא ראיה נגד הרי"ף בסוגיית מגילה: רב אומר מגילה בזמנה קורין אפילו ביחיד ושלא בזמנה בעשרה, ורב אסי אומר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה. הרי"ף מפרש שלרב אסי זה לעיכובה, והבעל המאור טוען שאם כן היה צריך להישאל מדוע מקרא מגילה לא נזכר במשנה, ולכן מסיק שרב אסי מדבר למצוה ולא לעיכוב, וכך גם שיטת רש"י שם.
- הרמב"ן במלחמות מיישב את הרי"ף שהמשנה עוסקת בחובות הציבור, ואילו מגילה היא חובת היחיד אלא שדורשת עשרה משום פרסומי ניסא, ולכן אינה שייכת לרשימת חובות הציבור שבמשנה. הרמב"ן מחדד שמי שנמצא במקום בלי מנין ביום קריאת התורה אינו “אנוס על חיוב יחיד” אלא אין עליו חיוב כלל כי אין ציבור. הפרי חדש בסימן תרצ סעיף יח מקשה שלפי ההלכה בפורסין על שמע עושים גם בשביל יחיד אחד, לפי שיטת רש"י המובאת בתוספות, וממילא החילוק של הרמב"ן בין חובת ציבור לחובת יחיד אינו מיושב למעשה.
- הגהות אשרי מביא בשם האור זרוע ספק אם עשרה למגילה צריכים להיות בני מצוה כמו בשאר דיני המשנה או שמא די בעשרה אף אם אינם בני מצוה כי העיקר פרסומי ניסא, “אף על פי שאינן בני מצוה איכא פרסומי טובא.” צד זה מסביר מדוע מגילה אינה נכללת במשנה אף אם נצרכת בעשרה לעיכוב, כי אין זה אותו סוג של “עשרה” של בני חיובא הנדרש לדינים שבמשנה.
- הגמרא דורשת “ונקדשתי בתוך בני ישראל” שכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, עם גזירה שוה תוך-תוך לעדה דרך פרשת קרח והמרגלים, וכך נקבע המספר עשרה. הסוגיא ממשיכה ש“אין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה” משום דרך ארץ באמירה “עמדו יקרים… שבו יקרים,” ומכאן משמע שכל הקודמים במשנה נכללים בדבר שבקדושה לפי הבנת הברטנורא והטורי אבן.
- הר"ן מבאר שרק פורסין על שמע ועוברין לפני התיבה הם דבר שבקדושה בגלל קדושה ביוצר וקדושה בחזרת הש"ץ. הר"ן מוסיף שנשיאת כפים נלמדת מפסוקים אחרים דרך “בני ישראל” ולא מצד דבר שבקדושה, ואילו קריאת התורה והפטרה בנביא הן תקנת דרבנן שתוקנה רק בציבור ולא משום אמירת קדושה.
- בשאלות ותשובות בנין ציון החדשות מהערוך לנר סימן ח מובאת ראיה בשם רב שמחה במברגר שנשים פטורות מפרשת זכור מסיפור רבי אליעזר ששחרר עבד להשלים עשרה, והטענה היא שאם נשים ועבדים היו חייבים היה יכול לצרף עבד בלי לשחררו. הערוך לנר דוחה שמדין דבר שבקדושה צריך “עשרה בני ישראל,” ולכן עבד אינו מצטרף גם אם היה מחויב. הדיון מיישב שהרא"ש בברכות פרק ז' סימן כ' תולה את כח מצוה דרבים ב“ונקדשתי בתוך בני ישראל,” וממילא הדחיה של הערוך לנר עומדת, והרא"ש עצמו מציג צד שהשחרור היה אף לצורך פרשת זכור מן התורה.
- ש"ס Illuminated מצהיר שהוא ארגון ללא מטרות רווח המוקדש להרחבת לימוד הדף בעולם. ש"ס Illuminated מזמין לתרום או להקדיש דף או מסכת דרך shasilluminated.org או בטלפון 203-312-SHAS או באימייל shasilluminated@gmail.com.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions