Megilah 26
Summary
- A Shas Illuminated שיעור by Rabbi Eliezer Sherwinter begins the גמרא on דף כ"ו עמוד א' with the משנה’s hierarchy of six levels of קדושה and the rule that בני העיר may sell an item of קדושה only to acquire a higher קדושה and may not descend to a lower one. A קשיא of רבינו אפרים frames whether שווה בשווה is אסור or מותר, and three approaches emerge: רבינו אפרים and the ר"ן read שווה בשווה as אסור, the רמב"ם (as explained by תוספות יום טוב) permits שווה בשווה, and the מאירי בשם מהר"י אבוהב explains the טור as distinguishing לכתחילה from בדיעבד. The שיעור then moves to the דין of בית הכנסת של כפרים versus בית הכנסת של כרכים and three ראשונים’ explanations for why a כרכים synagogue cannot be sold, followed by Rav Ashi’s case of מתא מחסיא and later sugyos that test these models through נגעים, חמור קדושתו, and later פוסקים including the מבי"ט and אגרות משה. The שיעור concludes with רבא’s rule that a sale by שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר permits even mundane use of proceeds, and it ties that to a three-way dispute about whether a בית הכנסת’s קדושה is מן התורה, merely תשמישי מצוה, or קדושה מדרבנן, plus a further מחלוקת whether such a sale removes even ביזיון restrictions.
- A Shas Illuminated שיעור by Rabbi Eliezer Sherwinter begins בעזרת השם at the גמרא on דף כ"ו עמוד א' from a משנה on the bottom of דף כ"ה עמוד ב' that lists six levels of קדושה. A The משנה states that בני העיר may sell one level of קדושה in order to acquire a higher level of קדושה, and it concludes that they may not go down from one level of קדושה to a lower level of קדושה.
- A Rabbeinu Ephraim raises a seeming סתירה in the משנה, because the רישא implies that one must go up in קדושה and that שווה בשווה is אסור, while the סיפא implies that only going down is אסור and שווה בשווה would be מותר. A Rabbeinu Ephraim and the ר"ן infer from the גמרא on דף כ"ז עמוד א'—the question whether one may sell an old ספר תורה to buy a new one—that שווה בשווה is אסור, with a possible heter only because there is nothing higher than a ספר תורה. A Rabbeinu Ephraim therefore holds the רישא is דוקא and the סיפא is לאו דוקא, so even equal-level purchases are אסור.
- A The רמב"ם in פרק י"א מהלכות תפילה הלכה י"ז rules that בני הכפר may sell their בית הכנסת to build another בית הכנסת, implying שווה בשווה is מותר. A The תוספות יום טוב explains that the רמב"ם treats the סיפא as דוקא, forbidding only descent in קדושה, and reads the רישא’s preference to go up as an עדיפות rather than עיקר הדין.
- A The מאירי, understood through מהר"י אבוהב as the טור’s approach, distinguishes between the act of sale and the later use of proceeds. A The רישא teaches that לכתחילה one may sell a בית הכנסת only with intent to acquire a higher קדושה, but the סיפא teaches that בדיעבד once the sale occurred, the money may be used for something at least on the same level and may not be used to descend. A The שיעור summarizes three שיטות: רבינו אפרים and the ר"ן forbid שווה בשווה even בדיעבד, the רמב"ם permits שווה בשווה, and מהר"י אבוהב permits it only בדיעבד regarding the money though not as the purpose of the initial sale.
- A The מהר"י אבוהב yields a חידוש that מעלין בקודש ואין מורידין applies not only to the money that inherits קדושה from what was sold, but also to the sale itself, which must be conducted with the intent of acquiring a higher level of קדושה. A The נתיבות in קהלות יעקב אורח חיים סימן קנ"ג explains that שווה בשווה should be מותר regarding the money, but the act of selling a דבר שבקדושה is inherently a בזיון unless it serves an עליה in קדושה. A The נתיבות uses this to answer the טורי אבן’s קשיא about why both מעלין בקודש and אין מורידין are needed by distinguishing between avoiding בזיון in a change and preserving the קדושה level in what carries קדושה.
- A The טורי אבן answers that the עיקר הלכה is אין מורידין and aligns with the רמב"ם that שווה בשווה is מותר. A The טורי אבן understands מעלין בקודש not as an obligation to go up but as permission that one may be משנה מקדושה לקדושה and need not treat an existing קדושה as unchangeable.
- A The קרית ספר in פרק י"א מהלכות תפילה states that מעלין בקודש ואין מורידין is a דין דאורייתא. A The פרי מגדים in his הקדמה לסימן קנ"ג holds it is only a דין דרבנן and the פסוקים in מנחות דף צ"ט עמוד א' are an אסמכתא בעלמא. A The גנת ורדים אורח חיים כלל ב' סימן ל"א and the ישועות יעקב סימן קנ"ד סעיף קטן ב' make it depend on whether the קדושה is קדושת הגוף, such as כלי שרת or בגדי כהונה, which makes it דאורייתא, while cases like the משנה’s objects are only דרבנן.
- A The פני יהושע distinguishes two הלכות: one that forbids lowering the גוף הקדושה itself and another that governs how one treats a דבר שבקדושה through מעלין. A The example from מנחות דף צ"ט עמוד א' uses a כסף שולחן before the לחם הפנים reaches the gold שולחן to express treating קדושה with עליה. A The פני יהושע states that for שינוי הקדושה the עיקר is אין מורידין, while for respectful treatment of קדושה the עיקר is מעלין, and this answers the question why both rules are necessary.
- A In the משנה’s framework, once a בית הכנסת is sold, the גוף הקדושה transfers to the money, and אין מורידין governs using that money not to descend in קדושה. A In the act of selling the בית הכנסת, the relevant rule is the treatment-oriented מעלין, since the building is being used as a tool to acquire something else rather than as a מקום תפילה, and that requires intending an עליה. A The מאירי is aligned with this structure by requiring a higher-purpose intent for the sale while permitting non-descent use of the proceeds.
- A The גמרא states that selling a בית הכנסת applies only to בית הכנסת של כפרים, but a בית הכנסת של כרכים cannot be sold because it is הוה דרבים. A The אור זרוע explains that since people come from elsewhere, they likely participated in the בנין, so the בני הכרך are not sole owners and cannot sell it, while a תוספתא allows sale if it is known only locals built it. A רש"י, the רשב"א, and the second pshat in the ר"ן explain that it was built על דעת רבים, even על דעת כל העולם, so it belongs to all and cannot be sold even if only locals funded it. A תוספות explains the restriction as stemming from חמורה קדושתו because many people regularly pray there, and the פרי מגדים משבצות זהב סימן קנ"ג סעיף קטן ו' limits this תוספות-based stringency to a בית הכנסת, allowing sale of a מקוה or מרחץ של כרכים.
- A Rav Ashi states that the synagogue of מתא מחסיא, though people come from elsewhere, may be sold because they come אדעתא דידי. A Under the אור זרוע, this means outsiders who funded or relate to it consent to Rav Ashi’s decision. A Under רש"י’s model, the נמוקי יוסף as cited by the בית יוסף סימן קנ"ג explains that outsiders were not coming at the time of the בנין and only came later due to Rav Ashi, so it was not built על דעת רבים, and רעק"א concludes the definition depends on the time of the בנין. A Under תוספות, the פני יהושע explains that מתא מחסיא is not considered a כרך and temporary crowds attracted by Rav Ashi do not create חמורה קדושתו.
- A The גמרא brings the ברייתא that “אחוזתכם מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמא בנגעים,” with Rav Yehuda limiting the exemption to מקום מקדש, implying בתי כנסיות ובתי מדרשות are מטמא. A The גמרא challenges why they are מטמא if they are דכרכים and thus seemingly not “אחוזתכם.” A Under רש"י, public ownership like “הכל בעליהן” removes the category of private אחוזה. A The רשב"א challenges the אור זרוע because unknown or shared ownership still constitutes ownership and should still be called אחוזתכם.
- A The אמרי אש אורח חיים סימן ח' says the exemption of the בית המקדש from נגעים is not because nגעים requires private בעלים but because the תורה teaches that a מקום המקודש is not מטמא בנגעים. A This frames תוספות’ חמורה קדושתו as a reason one would expect a בית הכנסת של כרכים not to be מטמא, since its heightened קדושה parallels מקום מקדש. A The ספר להורות נתן חלק ח' סימן ד' adds that חמורה קדושתו depends on whether the קדושה can be removed, so if a בית הכנסת של כרכים cannot be sold the קדושה is permanent and therefore “חמורה,” supporting a קדושה-based reading even for the אור זרוע.
- A The מגן אברהם סימן קנ"ג סעיף קטן י"ב בשם המבי"ט says that if they are no longer דאַוונינג in a בית הכנסת של כרכים they may sell it. A This fits the אור זרוע or רש"י by assuming that lack of use implies universal consent of all whose rights block the sale. A רב משה in אגרות משה חלק א' סימן נ' explains that this works even according to תוספות because the degree of חומרא corresponds to how many people it is made for, and if all those who generate the חמורה קדושתו agree, they can collectively be מפקיע that heightened קדושה.
- A רבא rules that the prohibition applies only when the sale is not done by שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, but if it is, even using the proceeds “למשתי ביה שיכרא” is permissible. A The שיעור introduces three core views of the קדושה of a בית הכנסת to explain how this sale can remove קדושה and permit such use of funds.
- A The יראים derives from “והשימותי את מקדשיכם” that בתי כנסיות ובתי מדרשות are called מקדש, applies “את מקדשי תיראו” to them, and holds one may not benefit from them as from הקדש, indicating קדושה מן התורה, and this is supported by the רמב"ם in מנין המצוות בלאווין סח and the מרדכי במגילה דף כח עמוד א. A The רמב"ן explains the dispute between רבי מאיר and חכמים over selling a בית הכנסת as turning on whether it is תשמישי קדושה with קדושת הגוף or תשמישי מצוה, with the general rule that תשמישי מצוה נזרקין and תשמישי קדושה נגנזין. A The ר"ן holds that even if a בית הכנסת is classed like תשמישי מצוה, רבנן granted it קדושה מדרבנן, giving it a self-standing קדושה that is not merely the absence or presence of active mitzvah use.
- A The רמב"ן says the mechanism works only according to חכמים because once the leaders decide the building will not serve as a בית הכנסת, its status as תשמישי מצוה ends and the קדושה falls away without needing transfer to money, allowing any use of proceeds. A The ר"ן says the building’s קדושה must first transfer onto the money through the sale, and then the leaders have power to be מפקע the קדושה from the money because the קדושה on money is lighter since “דמים אלו לא עמדו מעולם בדבר שבקדושה.” A Under the view of קדושה מן התורה, the ביאור הלכה explains that the כוח of טובי העיר works because “כל הנודר נודר על דעתם,” making the original קדושה a קדושה על תנאי, so when they decide it should not remain, it falls away even for תשמישי קדושה.
- A The משנה later on דף כ"ו עמוד ב' forbids selling a בית הכנסת for uses deemed בזיון, such as למרחץ, לבורסקי, לטבילה, לבית המים. A The רא"ש סימן א', the אבני נזר אורח חיים סימן ל"ג, and the נצי"ב מרומי שדה explain a view in רש"י that after a valid sale by שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, even those ביזיון uses are permitted. A The רמב"ן and the ראב"ד hold that even after such a sale, ביזיון uses remain אסור, and this is tied to the rule that even תשמישי מצוה, after use ends, may not be treated with בזיון as in שולחן ערוך סימן כ"א סעיף ב'. A The שיעור explains the permissive view through the ביאור הלכה’s תנאי model, in which the building becomes an ordinary house once the authorized communal authority removes its status as a בית הכנסת.
- A Shas Illuminated presents the following שיעור by Rabbi Eliezer Sherwinter. A מסכת מגילה has been dedicated by Mr. and Mrs. Yossi Taub, לזכות רפואה שלימה משה נחמן בן מלכה מרים. A You have been listening to the שיעורים of ש"ס Illuminated, a non-profit organization dedicated to broadening the learning of those studying the דף worldwide, with donation and dedication information provided via shasilluminated.org, 203-312-ש"ס, and shasilluminated@gmail.com.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions