Megilah 32
Summary
- Shas Illuminated presents a *shiur* by Rabbi אהרן זורכר on מסכת מגילה דף ל"ב that completes a נקודה from דף ל"א עמוד ב' and then explains a sugya near the end of דף ל"ב. Rabbi זורכר explains why אין מפסיקין בקללות and how the ברייתא of starting before and ending after the תוכחה aligns with ריש לקיש’s reason of avoiding a ברכה on פורענות, addresses the difficulty from the משנה-era practice where only the first and last עולים made ברכות, and brings multiple אחרונים’ resolutions including a ירושלמי and מסכת סופרים. Rabbi זורכר then explains אביי’s distinction between קללות שבתורת כהנים and קללות שבמשנה תורה with differing explanations in רש"י, המהר"ל, and the ר"ן, and finally analyzes the statement כל האוחז בספר תורה ערום נקבר ערום through the בית יוסף, רמ"א, and later אחרונים, offering a different understanding of what “ערום” refers to.
- Shas Illuminated presents the following *shiur* by Rabbi אהרן זורכר, and מסכת מגילה is dedicated by Mr. and Mrs. יוסי טאוב לזכות רפואה שלימה משה נחמן בן מלכה מרים. Rabbi זורכר learns מסכת מגילה דף ל"ב and first finishes up one נקודה on דף ל"א עמוד ב'.
- Rabbi זורכר explains that the גמרא brings the משנה that on תענית you say ברכות and קללות, you say the תוכחה, and ואין מפסיקין בקללות so you do not stop the עליה in the middle. Rabbi חייא בר גמדא אמר רבי אסי learns it from the פסוק מוסר ה' בני אל תמאס, and Rabbi זורכר explains that stopping makes it sound like you do not want to read the מוסר ה' anymore; רש"י also brings ואל תקוץ בתוכחתו and from מסכת סופרים that you should not make the תוכחה קוצים קוצים by splitting it up. ריש לקיש says the reason is לפי שאין אומרים ברכה על פורענות, and the גמרא answers that you begin with a פסוק before and end with a פסוק after so that you never make a ברכה directly on the תוכחה.
- Rabbi זורכר says the ר"ן and the טורי אבן are מדייק that the ברייתא is a ראיה to ריש לקיש because, if the reason is only מוסר ה' בני אל תמאס, you can start at the beginning of the קללות and end at the end without stopping, but ריש לקיש requires avoiding both a ברכה ראשונה and ברכה אחרונה on the תוכחה, which forces starting earlier and ending later. Rabbi זורכר presents a major קשיא raised by many אחרונים because earlier in the פרק it says that בזמן המשנה only the first עולה made the ברכה ראשונה and only the last עולה made the ברכה אחרונה, so splitting the קללות would not seemingly create a situation where the second עולה must say a ברכה on פורענות. Rabbi זורכר says this problem is obvious under the later תקנה that each עולה says both ברכות, but it remains difficult under the original משנה framework.
- Rabbi זורכר cites the ט"ז in סימן קל"ט סעיף קטן ג', the טורי אבן, and אגרות משה חלק ב' סימן ל"ה that the middle עולים are יוצא the ברכה through *shomea k’oneh*, so it is considered as if they made a ברכה on what they read, and an עולה who begins or ends with the תוכחה is considered to have a ברכה on the קללות even if the spoken ברכה was said by the first or last. Rabbi זורכר calls this a גרויסע חידוש and explains his difficulty that the ברכה was not said directly on the קללות, yet it becomes a “ברכה on the קללות” based on what the עולה’s portion contains. Rabbi זורכר then brings a second approach in the ט"ז סימן תכ"ח סעיף קטן ה' and שו"ת חתם סופר סימן כ"ז that even מדינא דמשנה the middle עולים were not obligated to make a ברכה but were allowed to make their own, such as if they came late or chose not to be יוצא with the first or last, so אין מפסיקין is a גזירה because they might make a ברכה on the פורענות; Rabbi זורכר adds that the אליה רבה asks why not simply instruct them not to make a ברכה in that case, and answers that the concern is the גזירה. Rabbi זורכר presents a third מהלך from a ירושלמי and also מסכת סופרים that says אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדיברות וקללות שבטורת כהנים ושבמשנה תורה, and he says many אחרונים, including מעשה רקח on the רמב"ם, אליה רבה סימן תכ"ח, רבי עקיבא איגר on the משניות, and מראי מצודה, use this to say the קללות were an exception that required ברכה לפניו ולאחריו, making the earlier קשיא not difficult.
- Rabbi זורכר says the שפת אמת challenges the ירושלמי approach because, even if these readings have their own חובת קריאה and need their own ברכה, splitting in the middle still does not necessarily require new ברכות under the משנה model where only the first and last bless. Rabbi זורכר reports that the ספר טור המגלה says it depends on how you learn the ירושלמי, and argues that the phrase אין לך דבר הטעון ברכה לפניו ולאחריו cannot mean merely that these sections are separate readings whose ברכות do not carry over from other readings because everything is טעון ברכה before and after in some sense. Rabbi זורכר explains that טור המגלה understands the ירושלמי as saying these פרשיות differ intrinsically because each and every עולה needs a ברכה לפניה ולאחריה, unlike ordinary קריאות where one ברכה at the start and one at the end can cover the ציבור’s קריאה, and he states that this reading resolves the issue even according to the original משנה practice.
- Rabbi זורכר continues with the גמרא where אביי says the rule of not stopping applies only to קללות שבתורת כהנים, but with קללות שבמשנה תורה you may stop, and the גמרא explains that the former are בלשון רבים and משה מפי הגבורה אמרן, while the latter are בלשון יחיד and משה מפי עצמו אמרן. Rabbi זורכר cites the טורי אבן that these two reasons correspond to the earlier two reasons, where משה מפי הגבורה aligns with מוסר ה' בני אל תמאס because it must be directly מפי הגבורה to be called מוסר ה', and the רבים versus יחיד aligns with ריש לקיש because the concern of blessing on פורענות is more severe for a רבים than for a יחיד. Rabbi זורכר says the ר"ן learns both of אביי’s criteria within ריש לקיש and still treats משה מפי עצמו as מוסר ה', and he asks how this fits the principle that all תורה is מפי הגבורה.
- Rabbi זורכר presents three מהלכים for what it means that משנה תורה is משה מפי עצמו. Rabbi זורכר says רש"י explains it as a difference in לשון, where in בחוקותי the קללות are said in first person as if Hashem is speaking directly, so משה is a שליח conveying a direct message, while in דברים משה speaks in third person, saying Hashem will do this, making it משה’s style even though commanded. Rabbi זורכר cites the מהר"ל בתפארת ישראל that in תורת כהנים it is שכינה מדברת מתוך גרונו and not משה speaking at all, while in משנה תורה משה speaks himself as נבואה but not with שכינה speaking through his throat, and this explains why one is first person and the other third person. Rabbi זורכר says the ר"ן is משמע a third approach that it was truly משה מפי עצמו, possibly like תוספות as ברוח הקודש, and it became תורה מפי גבורה because Hashem later told משה to write these קללות and incorporate them into the תורה, with the קדושה of תורה applying through that subsequent agreement.
- Rabbi זורכר turns to דף ל"ב where רבי פרנך אמר רבי יוחנן says כל האוחז בספר תורה ערום נקבר ערום, and the גמרא explains it means נקבר ערום בלא אותה מצוה, with Rabbi זורכר adding that תוספות says he loses the מצוה of what he is doing at that time with the ספר תורה. Rabbi זורכר states the common understanding in פוסקים that אוחז בספר תורה ערום means you cannot touch the parchment directly and must use a cloth as a הפסק, and he notes רש"י’s wording בלא מטפחת as allowing contact only with a מטפחת in between. Rabbi זורכר brings the בית יוסף who cites a מחלוקת ראשונים whether touching is permitted after washing hands, connects that view to an explanation of an Ashkenazi practice during הגבהה, and then says the בית יוסף recommends being מחמיר not to touch even after washing; Rabbi זורכר cites the רמ"א who says he never saw such a מנהג and rules you may not touch the parchment directly even after washing.
- Rabbi זורכר reports that later אחרונים struggle with the בית יוסף and that the ב"ח suggests the בית יוסף meant even the עמודים require a cloth, but the ט"ז rejects this because there is no such איסור on the עמודים and because everyone touches the עמודים barehanded in many contexts, not only הגבהה. Rabbi זורכר says the ט"ז explains the בית יוסף as referring to situations after הגבהה during גלילה when a יריעה slips and people might pick up the קלף with their hands, relying on the washed-hands leniency, whereas the רמ"א says Ashkenazim were careful to avoid touching and would use a גארטל or טלית. Rabbi זורכר then brings the פרי מגדים quoting the מהרי"ט from the רמב"ם’s wording ולא יאחז ספר תורה כשהוא ערום that when the ספר תורה has no cover you should not even touch the עמודים out of concern you might touch the קלף, though Rabbi זורכר says this remains difficult and notes the פרי מגדים asks and answers בדוחק. Rabbi זורכר offers his own pshat that the בית יוסף understands לא יאחז ספר תורה ערום as not holding the ספר תורה when the ספר תורה itself is uncovered, and he supports it from רש"י’s phrase בלי מטפחת סובב ספר תורה as meaning a מטפחת around the ספר תורה rather than around the hand; Rabbi זורכר explains this yields a clear Ashkenazi–Sephardi distinction because Sephardim have a case and the ספר תורה is not held uncovered at הגבהה, while Ashkenazim may remove the מטפחת at הגבהה. Rabbi זורכר acknowledges that שבת דף י"ד indicates the issue is touching the ספר תורה, notes that טור מגילה works to reconcile this with the rishonim, and says טור מגילה learns the שלחן ערוך not like this while Rabbi זורכר thinks the שלחן ערוך also fits this reading.
- Shas Illuminated is described as a non-profit organization dedicated to broadening the learning of those studying the דף worldwide, and it provides shasilluminated.org, 203-312-שס, and shasilluminated@gmail.com for donations and dedications.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions