Moed Katan 3
Summary
- Shaas Illuminated presents a שיעור by Rabbi Eliezer Sherwinter on מסכת מועד קטן, dedicated לעילוי נשמת פערל בת רב יהושע העשיל הכהן, beginning the גמרא דף ג עמוד א and addressing why the משנה permits משקין בית השלחין in both חול המועד and שביעית. Abaye answers that the משנה refers to שביעית בזמן הזה and follows רבי, making שמיטת קרקע בזמן הזה דרבנן, while the shiur maps out major ראשונים on רבי’s דרשה, קדושה שנייה, and how far דרבנן leniencies extend. The shiur then develops disputes about whether שביעית restrictions depend on טורח like חול המועד, how אבות and תולדות work in שביעית versus שבת, how the כלל of עבודה שבשדה ושבכרם defines prohibited מלאכות and interacts with אוקמי אילנא versus להשביח, and how תוספת שביעית is derived and conceptualized, including its relation to תוספת שבת as explained by R’ משה in אגרות משה.
- Shaas Illuminated begins בעזרת השם the גמרא דף ג עמוד א, which continues from דף ב עמוד ב, and the גמרא asks what permits משקין בית השלחין בשביעית when זריעה and חרישה are forbidden. The גמרא frames חול המועד as a heter because of טירחא with פסידא, but challenges שביעית because there is no obvious heter of פסידא for שביעית.
- Abaye answers that the משנה speaks of שביעית בזמן הזה and follows רבי, based on the ברייתא “רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים.” Rabbi’s position makes שמיטת קרקע בזמן הזה דרבנן, and that דרבנן status creates a heter to משקין בית השלחין.
- Rashi in גיטין דף מו עמוד א and Rashi here explain that the two שמיטות are שמיטת קרקעות and שמיטת כספים, and רבי learns that just as there is no שמיטת קרקעות בזמן הזה, so too there is no שמיטת כספים בזמן הזה. Rashi explains that רבי holds בטלה קדושת הארץ after חורבן בית שני, so שמיטת קרקעות מן התורה no longer applies without קדושת ארץ ישראל, while רבנן argue and hold קדושת ארץ ישראל remains forever and therefore שמיטת קרקעות בזמן הזה is דאורייתא. Rashi aligns this with the מחלוקת in יבמות דף פב עמוד א–ב about קדושה שנייה, with רבי holding “קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא” and רבנן holding “קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא.”
- Tosafos in גיטין דף מו עמוד א בשם רבינו תם, and the רשב"א and רמב"ן, explain that רבי’s “שמיטת קרקע” refers to יובל, where lands return to their owners, while שמיטת כספים applies every שמיטה. They tie יובל to the condition of כל יושביה עליה, with רבינו תם in תוספות גיטין דף לו עמוד א requiring at least part of each שבט in ארץ ישראל, while the רמב"ן and רשב"א require רוב of each שבט, and they explain that when יובל is not in effect, שמיטת כספים is not מן התורה. They raise the question of how the גמרא in מועד קטן sees in רבי that שמיטת קרקע of שמיטה is דרבנן if the derashah centers on יובל and שמיטת כספים.
- The כסף משנה בפרק ד הלכה כט מהלכות שמיטה ויובל explains that the רמב"ם holds שמיטת כספים בזמן הזה דרבנן because it depends on יובל, while the רמב"ם’s own view has שמיטת קרקע בזמן הזה מן התורה, and similar positions appear in the ראב"ד and in the מהר"י קורקוס בשם הבעל העיטור. The מהר"י קורקוס and בית הלוי חלק ג סימן א explain that the derashah is about שמיטת כספים from יובל, but “אין שמיטה לחצאין” makes שמיטת קרקע likewise דרבנן when שמיטת כספים is דרבנן.
- The בית הלוי asks why גיטין needs רבי to prove שמיטת כספים בזמן הזה דרבנן if anyone who holds קדושה שנייה לא קידשה לעתיד לבוא would make שמיטת קרקע דרבנן and then “אין שמיטה לחצאין” should make שמיטת כספים דרבנן too. The shiur answers that “אין שמיטה לחצאין” applies when there is no חיוב שמיטת כספים at all, but a view that makes שמיטת קרקע דרבנן because קדושה lapsed still retains the same חיוב שמיטה in principle and merely lacks qualifying קרקע. The shiur then asks the parallel question on מועד קטן—why cite רבי rather than the view that קדושה שנייה בטלה—and answers that רבי’s דרבנן model creates a new, wholly דרבנן חיוב שמיטה that allows the משנה’s קולא of משקין בית השלחין במקום הפסדה, while the קדושה-based דרבנן model is treated as an extension of the דאורייתא framework and does not generate the same קולא.
- The משנה permits משקין בית השלחין במועד ובשביעית “בין ממין שיצא בתחילה בין ממין שלא יצא בתחילה,” but forbids watering “לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון,” and the shiur records a major מחלוקת הראשונים about how far the שביעית permission extends. The ראב"ד and the ריטב"א בשם יש מפרשים allow watering in שביעית even for בית הבעל, while the ריטב"א and המאירי restrict it to בית השלחין. The shiur explains the ראב"ד/יש מפרשים by combining their view that loss of potential profit counts as הפסד with their view that שביעית has no איסור טורח, whereas חול המועד balances טורח against הפסד; it explains the חולקים either by denying that loss of רווח is הפסד or by holding that שביעית, like חול המועד, also weighs טורח relative to הפסד. The מאירי limits “אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון” to חול המועד because it is a טורח-based restriction, while the ריטב"א applies it to שביעית too, stating “ואסרו גם כן בדבר האבד דבר של טרחה” and “עשוהו כעין חולו של מועד,” and Rashi’s use of the חדתי/עתיקי distinction from דף ה עמוד ב is presented as evidence that טרחה plays a role in שביעית in grading severity even without a standalone איסור טורח.
- Rava says that even according to רבנן, “אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא,” and the גמרא proves from “שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור” that זמירה is a תולדה of זריעה and בצירה is a תולדה of קצירה, with the פסוק writing them to single out liability and exclude other תולדות. The דגול מרבבה and תוצאות חיים challenge the רמב"ם in הלכות שבת who treats בוצר and זומר as אבות like קוצר and זורע, and the shiur brings answers that differentiate שבת from שביעית: one approach attributes שבת’s classification to מלאכת מחשבת and shared purpose, while another attributes שבת’s אבות to the משכן whereas שביעית follows what is מפורש בקרא. The ריטב"א is cited as saying the גמרא calls זמירה and בצירה תולדות only before the פסוק but once they are explicit they become אבות, and the תוספות חיים extends this into a מקור for the רמב"ם and a model for learning שבת from שביעית regarding these labels.
- A ברייתא derives prohibitions on ניכוש, עידור, כיסוח, and other activities from “שדך וכרמך,” concluding that any מלאכה that is “עבודה שבשדה ושבכרם” is אסור בשביעית. Rashi and Tosafos interpret this to mean any עבודה commonly performed in both שדה and כרם, and Tosafos adds that even if practices differ now, in their locales they did them in both. The ריטב"א and ר"ן interpret it by analogy to זריעה as “עבודה רגילה וצריכה לשדות ולהשביח,” making the prohibition depend on whether the act is להשביח, and the shiur ties this to later heterim of קשקוש when it is only סתומי פילי and אוקמי אילן rather than להבריא אילן, including a parallel in תוספות בבא בתרא דף פ"ב ע"ב.
- Rashi, who reads the כלל as “both שדה and כרם,” explains permissibility for certain actions through הפסד, while the ריטב"א grounds permissibility in the distinction between להשביח and אוקמי אילן. The shiur cites the מקדש דוד סימן ט' and דרך אמונה (ביאור הלכה) on a דיוק in the רמב"ם: the רמב"ם forbids מקשקש בזיתים and מנכש באילנות when done to improve, permits סותם את הפיצין, and later permits משקין בית השלחים בשביעית because trees may die, explaining that these watering prohibitions are מדבריהם and were not decreed where there is no איסור מן התורה. Rav Chaim Kanievsky is brought as reading the רמב"ם that אוקמי אילן is permitted because it is not considered a מלאכה at all, while watering is inherently also משביח and therefore requires a הפסד-based allowance of the magnitude “שימותו כל עץ שבה.”
- The גמרא forbids מאשן בשביעית, and Rashi, the ר"ש, and the רא"ש explain the purpose as killing worms in the tree. The תוספות הרא"ש and תוספות אנשי שם ask why that is not simply אוקמי אילנא and permitted, and the בית רידב"ז answers, based on a תפארת ישראל, that preventing damage that occurs in the natural course is treated as כלאברויי אילנא and is אסור. The shiur suggests another reading from the gmarah’s framework that קשקוש is permitted not merely because it is אוקמי אילנא but because it is not an עבודה שבשדה ושבכרם, whereas עישון is done in both and remains more חמור, and it distinguishes this from the unique, גדולה-הפסד heter for משקין בית השלחין.
- The shiur moves to the גמרא on עמוד ב about תוספת שביעית, teaching that מלאכה is restricted not only during שביעית but also beforehand. The gmarah gives two sources: a דרשה from “בחריש ובקציר תשבות” or a הלכה למשה מסיני that sets the obligation at 30 days before שביעית, and ראשונים including Rashi, the רמב"ן, the ר"ן, and indications in Tosafos treat even the דרשה as yielding a 30-day requirement.
- Rashi in ראש השנה דף י עמוד ב explains 30 days via “ל" יום בשנה חשוב כשנה,” and connects it to R’ Meir’s view that even one day can be “חשוב כשנה,” producing a one-day תוספת. The רמב"ן and ר"ן explain that the 30-day boundary reflects that actions within 30 days are “מועיל להדיא לשביעית,” so the prohibition targets work that clearly benefits the shemitah-year field. The shiur frames this as a conceptual divide between viewing תוספת as extending שביעית itself versus prohibiting pre-shevi’is actions that have repercussions during שביעית, and it presents a possible נפקא מינה about whether נטיעה is permitted during the 30-day window.
- The גמרא has a הוה אמינא that one might receive מלקות for תוספת שביעית, and Tosafos asks why, since there is no לאו, only an עשה. Tosafos answers that the הוה אמינא treats the added time as if “השביעית מתחלת משנת הששית וכל דין שביעית יהא לששית,” which would suggest standard malkos like שביעית itself. The ריטב"א cites a view from Rashi that “ילקה” refers to מכת מרדות דרבנן for violating an עשה.
- The גמרא records “עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית,” with בית שמאי allowing “כל זמן שיפה לפרי” and בית הלל allowing “עד העצרת.” Rashi explains that beyond that point the plowing is “כמתקן פרי שביעית,” and the ירושלמי likewise explains בית הלל that after עצרת the plowing is no longer for sixth-year fruit and becomes תיקון for shevi’is fruit. The shiur contrasts an approach where Rabbanan create a new cutoff beyond the תורה’s 30 days with an approach where Rabbanan extend the תורה’s concern about benefiting shevi’is to earlier periods.
- The טורי אבן asks how תוספת שבת is learned from תוספת שביעית when תוספת שבת forbids מלאכה during the added time even without any effect on שבת, unlike a model of תוספת שביעית focused on repercussions for the land in shevi’is. R’ משה in אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קלד answers that all תוספת works by extending whatever is already אסור in the קדושה-time itself, and since the shevi’is איסור is defined as prohibiting acts that affect the shevi’is-year land, the תוספת of shevi’is likewise targets those acts. The shiur uses this to reconcile a tension in Tosafos between language implying an “extension of shevi’is” and explanations tying the 30-day rule to what is “מהני לשביעית.”
- Shaas Illuminated closes by stating that it is a non-profit dedicated to broadening worldwide daf learning and invites donations and dedications at shasilluminated.org, by phone at 203-312-SHAS, or by email at shasilluminated@gmail.com.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions