Moed Katan 5
Summary
- A Shas Illuminated שיעור by Rabbi Eliezer Sherwinter begins מסכת מועד קטן, dedicated לעילוי נשמת פערל בת ר' יהושע העשיל הכהן, and opens גמרא דף ה' עמוד א' with a structured הקדמה outlining the core היתרים for מלאכה on חול המועד and their limits. A central framework distinguishes טורח מרובה from טירחא זוטא, מעשה אומן from מעשה הדיוט, and the restriction of ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד, while mapping major מחלוקות among ראשונים and אחרונים about דבר האבד, לצורך אוכל נפש, לצורך המועד, צרכי מצוה, and the newly introduced היתר of צורכי רבים. The שיעור then enters the sugya of ציון קברות, presenting disputes about whether its חיוב is מן התורה or מדרבנן, whether it is treated as צרכי מצוה or צרכי רבים for חול המועד, and how it applies to ספיקות, בית הפרס, and the definition of what requires ציון.
- A Shas Illuminated שיעור by Rabbi Eliezer Sherwinter begins with the dedication that מסכת מועד קטן is לעילוי נשמת פערל בת ר' יהושע העשיל הכהן. A new section of learning starts בעזרת השם at גמרא דף ה' עמוד א' with an הקדמה to the היתרים of מלאכה on חול המועד.
- A first היתר allows מלאכה to prevent a הפסד, called דבר האבד, derived from the משנה on דף ב' עמוד א' permitting השקאת בית השלחים to avoid loss. A rule limits this היתר by forbidding טורח טרחה מרובה for הפסד and permitting only טרחה זוטא. A מחלוקת between the ראב"ד and the ריטב"א defines this limit: the ריטב"א applies the restriction of טרחה מרובה to all הפסדים, while the ראב"ד makes permissible טרחה proportional to the size of the הפסד, requiring evaluation of טרחה relative to הפסד.
- A distinction between מעשה אומן and מעשה הדיוט appears on דף ה' עמוד א', and for דבר האבד the שולחן ערוך סימן תקמ"ז סעיף א' permits even a מעשה אומן to prevent loss. A qualification in the לבוש and פרי מגדים in סימן תק"מ סעיף א' ties מעשה אומן to הפסד מרובה, while הפסד מועט allows only מעשה הדיוט and forbids מעשה אומן.
- A condition stated in the משנה on דף י"ב עמוד ב', ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד, forbids delaying a necessary loss-preventing מלאכה into חול המועד when it could have been done earlier, and if it was delayed the מלאכה becomes forbidden even if it would avert loss. A seeming מחלוקת between the משנה ברורה and the ערוך השלחן addresses whether this applies to מעשה הדיוט: the משנה ברורה in סימן תקמ"ה בשער הציון סעיף קטן ל"א applies it even to מעשה הדיוט, while the ערוך השלחן in סימן תקמ"ד סעיף ג' limits it to מעשה אומן and permits a מעשה הדיוט even if it could have been done before יום טוב.
- A limitation on דבר האבד confines it to avoiding loss rather than avoiding missed profit, and making profit is classified as מניעת הרווח and is אסור on חול המועד. A question about a rare opportunity is framed as a מחלוקת between the גאון and the לבוש in סימן תקמ"ד as to whether it is treated as דבר האבד or as ordinary מניעת הרווח.
- A conceptual question asks whether דבר האבד is דחויה, where the איסור remains and is only set aside to prevent loss, or הותרה, where the איסור never applies in such a case. A practical נפקא מינא asks whether one must perform the מלאכה with a שינוי when a שינוי can avert loss.
- A מחלוקת הראשונים is tied to the גמרא on דף י"ב stating that even for דבר האבד one may not be דש בפרות. A רמב"ם in הלכות יום טוב פרק ז' הלכה ו' explains the ban as an obligation to use a שינוי when possible, and the רקח as brought by the ט"ז in סימן תקמ"ה סעיף קטן ו' follows this approach. A מחבר in שולחן ערוך at the beginning of סימן תקמ"ז rejects a חיוב שינוי in דבר האבד and explains לא ידוש בפרות, following רש"י, the ריטב"א, and the רמב"ן, as a rule of אוושא מילתא so the מלאכה is not conspicuous and does not cause זלזול בחול המועד.
- A linkage is drawn between this מחלוקת and the דחויה/הותרה framework, assigning the רמב"ם’s חיוב שינוי to דחויה and the מחבר’s lack of חיוב שינוי to הותרה. A ספר עמק הלכה סימן קמ"ו adds that even if a גוי could do the work, one is not מחויב to seek a גוי and may do it himself because דבר האבד is treated as הותרא. A ספר ישועות יעקב סימן תקמ"ג סעיף א' ties the question to whether מלאכת חול המועד is דאורייתא or דרבנן, making דבר האבד דחויה if the איסור is דאורייתא and הותרא if it is דרבנן.
- A second היתר is מלאכה לצורך המועד, and it is divided into לצורך אוכל נפש and a non-food component of לצורך המועד. A גמרא on דף ט' עמוד א' presents אוכל נפש as more lenient than דבר האבד by allowing טירחה מרובה. A שולחן ערוך סימן תקמ"ג סעיף א' adds that unlike דבר האבד, one may be מכוון מלאכתו למועד for אוכל נפש and may push off the מלאכה to חול המועד even if it could have been done earlier.
- A distinction is explained by characterizing דבר האבד as דחויה while אוכל נפש is described as a היתר גמור, allowing both טירחה מרובה and מכוון מלאכתו למועד because no איסור applies in that context.
- For non-food לצורך המועד, a מחלוקת between the רמב"ן and the ראב"ד concerns טורח מרובה: the רמב"ן permits טורח מרובה even without אוכל נפש, while the ראב"ד permits only אוכל נפש for טורח מרובה. A further question about מעשה אומן is resolved in the טור סימן תק"ל and in שולחן ערוך סימן תק"מ, which permit only מעשה הדיוט for לצורך המועד and forbid מעשה אומן, making לצורך המועד more stringent than דבר האבד with respect to skilled work. A consequence is drawn from שולחן ערוך סימן תקמ"ב סעיף א' that for לצורך המועד one also may not be מכוין מלאכתו במועד when it could have been done before יום טוב.
- A summary contrasts approaches: the רמב"ן treats לצורך אוכל נפש and לצורך המועד as one היתר that permits טורח מרובה and מעשה אומן, while the ראב"ד distinguishes them so that אוכל נפש permits טורח מרובה and מכוון מלאכתו במועד, and לצורך המועד forbids טורח מרובה, forbids מכוין מלאכתו במועד, and according to שולחן ערוך forbids מעשה אומן.
- A third היתר appears in the משנה דף י"ח עמוד ב' permitting מלאכה לצורך מצוה, such as writing תפילין ומזוזות לעצמו. A מחלוקת between the כלבו and the טור determines whether מעשה אומן is permitted: the כלבו permits מעשה אומן לצרכי מצוה, while the טור forbids it, and the ריב"ש בסימן רכ"ז aligns with the טור.
- A set of four basic היתרים is presented as דבר האבד, לצורך אוכל נפש, לצורך המועד, and צרכי מצוה, and three variables govern them: טורח מרובה versus טורח מועט, מעשה אומן versus מעשה הדיוט, and whether מכוון מלאכתו למועד is forbidden or permitted.
- A fifth היתר in the גמרא permits מלאכה on חול המועד לצורכי רבים. A ריטב"א explains that צורכי רבים permit even טירחה מרובה, using the example of חופר בורות שיחין ומערות לצורכי רבים. A נימוקי יוסף בשם הראב"ד permits even מלאכה that requires אומנות for צורכי רבים, explaining the same case as requiring skill. A ר"ש בשם הירושלמי permits even מכוון מלאכתו במועד for צורכי רבים, allowing work to be scheduled for חול המועד.
- A major מחלוקת between the ראב"ד and the רטב"א asks whether צורכי רבים permit work even שלא לצורך המועד. A ראב"ד permits מלאכה לצורכי רבים even when for after the מועד, while a רטב"א forbids any such מלאכה when it is not לצורך המועד. A further ראב"ד limitation confines skilled work to cases where the רבים need it on the מועד, permitting only unskilled work, such as חטיטה בבור rather than חפירה בבור, when the need is not for the מועד. A רטב"א reads רבים צריכים לו and אין רבים צריכים לו as differing levels of necessity within צורך המועד, permitting חפירה with טירחה מרובה when it is an actual necessity and limiting to חטיטה when it is for convenience.
- A לבוש and פרי מגדים explain the ראב"ד’s allowance of צורכי רבים even שלא לצורך המועד by treating it as דבר האבד, because otherwise the project may never be done since the רבים only organize and act when not busy, which is חול המועד, as explained in a ראש בשם הירושלמי. A condition is added that if a set person is ממונה, the דבר האבד logic falls away and the היתר no longer applies for non-מועד needs, and this appears in the ערוך השולחן’s explanation of the מגן אברהם in סימן תקמד סעיף קטן ד.
- A משנה ברורה in סימן תקמד סעיף קטן א rejects the דבר האבד basis and instead treats צורך הרבים as צורך מצוה, citing the ריב"ש in סימן רכה, and permits it like other צרכי מצוה as long as it is not a מלאכה that requires אומנות. A further clarification reads the מגן אברהם’s limitation about an appointed official as applying only to the permission of מכוון מלאכתו במועד for צורכי רבים, since that leniency depends on there being no other time to do it, which does not apply when an appointed person could do it at other times.
- A חלקת בנימין explains that the prohibition of מעשה אומן is rooted in טרחא מרובה, citing the פרי מגדים in סימן תקמ באשל אברהם סעיף קטן ה וסעיף קטן ז and the טור יורה דעה סימן שפ, and therefore greater communal צורך permits greater טרחא, aligning with the ראב"ד’s method of weighing טרחא relative to הפסד and extending it to weighing טרחא relative to צורך. A second approach explains that צורכי רבים with צורך המועד is completely מותר as הותרה, allowing all types of מלאכה and all levels of טרחא because no איסור applies in that category.
- A רמ"א in שולחן ערוך סימן תקמד סעיף א limits the היתר צורכי רבים to cases of צורך הגוף, and excludes other communal needs such as בנין בית הכנסת. A מבי״ט in סימן רנ restricts the רמ״א’s rule, based on a תשובת הרשב״א, to the second היתר of צורכי רבים, meaning permission for מלאכה requiring אומנות when it is לצורך המועד, while permitting a מעשה הדיוט for communal needs even when not צורך הגוף and even when not לצורך המועד. A גר״א argues from the ברייתא ending with ומנין שלא יצאו ועשו כל אלו שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום תלמוד לומר והיה עליך דמים, and treats this as proof that the heter is grounded in preventing danger and bloodshed, limiting all צורכי רבים permissions to צורכי הגוף even for מעשה הדיוט.
- An explanation frames the מבי״ט as holding that the unique opportunity of חול המועד makes communal action a דבר האבד even without actual הפסד, while the גר״א requires the underlying need itself to be a דבר האבוד and therefore limits the category to צורכי הגוף.
- A new sugya begins with אמר רבי שמעון בן פזי רמז לציון קברות מן התורה מנין. A מחלוקת among בעלי התוספות asks whether ציון קברות is מן התורה: תוספות here says it is מן התורה, while תוספות בבא בתרא קמז עמוד א says it is מדרבנן, and the ריטב״א also says it is מדרבנן. A ריטב״א records יש מפרשים who infer מן התורה from the fact that יוצאין מציינין קברות on חול המועד, assuming it falls under צרכי מצוה and that only מצות מן התורה justify חול המועד מלאכה under that heading. A ריטב״א rejects the proof and attributes יוצאין מציינין קברות to the היתר of צרכי רבים rather than צרכי מצוה.
- A purpose of ציון קברות is explained in two ways. A רש"י on עמוד ב בדיבור המתחיל ישרפו עליו תרומות וטהרות שעה אחת frames it as protecting תרומה וקדשים from becoming טמא. A רמב"ם in פירוש המשניות שקלים פרק א משנה א and in פרק ח מהלכות טומאת מת הלכה ט frames it as preventing כהנים from becoming טמא למת and thereby avoiding an עבירה.
- A dependence is drawn between purpose and the source דרשה: a רש"י-based derivation from ושמרתם את משמרתי, understood by the ריטב״א as tied to תרומה through ושמרתם את תרומותי, supports the תרומה-focused purpose, while a derivation such as אביי’s ולפני עיוור לא תתן מכשול supports protecting כהנים from the מכשול of טומאת מת.
- A גמרא states that marking applies to ספיקות, identified as סככות ופרעויות, where סככות is אילן המיסך על הארץ and פרוצות is אבנים פרוצות היוצאות מן הגדר. A תוספות second explanation treats the case as known טומאה under some branches or stones but unknown which ones, requiring marking to keep people away from all of them. A קשיא arises from רש"י placing these in רשות הרבים, since ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור.
- A resolution based on the רמב"ם’s כהנים-focused purpose cites the מנחת חינוך מצוה רס"ג that even when the place is treated as טהור for ספק טומאה ברשות הרבים, a כהן may not enter a situation of ספק טומאה, requiring marking to prevent that עבירה. A second resolution cites תוספות כתובות דף כ"ח עמוד ב that the rule of ספק טומאה ברשות הרבים applies when the טומאה is מבוררת and the ספק is incidental contact, but when the entire field is permanently in ספק, רבנן did not allow reliance on the rule and treated it as טמא מספק. A ספר מלבושי יום טוב דיני חזקה סימן י"ג explains a הרמב"ם approach that when there is ודאי טומאה but the location is unknown, all included places are treated as טמא מספק and contact renders a person טמא מספק, removing application of ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור and justifying ציון.
- A גמרא states that one marks בית הפרס and distinguishes two types. A שדה שאבד בה קבר is מטמא באוהל because one may have been מאהיל over the grave, and it falls within marking. A שדה שנחרש בה קבר raises concern that remains are spread throughout the field, but it does not need ציון because it is not מטמא באוהל, and ציון applies only to what is מטמא טומאת אוהל. A closing question asks whether the statement that שדה שנחרש בה קבר is not מטמא באוהל applies even to the place where the קבר itself was.
- A closing announcement states that these are שיעורים of ש"ס Illuminated, a non-profit dedicated to broadening worldwide דף learning, with donation and dedication information at shasilluminated.org, by phone at 203-312-ש"ס, and by email at shasilluminated@gmail.com.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions